רונן בס

ארנה ליכטנשטיין, אחותו של רונן

19.6.2022

הזיכרונות שלי (מקצת)

רונן אושפז ב- 12.10.2022, בלילה.

הוא, ואף יהודית והבנות, לא הודיעו לי שהם בדרך למיון, וזה נודע לי מבתי שהתקשרה אליו במקרה בעודו מתכונן ליציאה לבית החולים.

כשנסעתי לבקרו למחרת בבוקר בבית החולים, חשבתי לתומי כי הוא לא עמד בכאבי התופת שהיו לו בגב, והחליט להגיע למיון.

אבל אז, מהר מאוד, שמענו על תהליכים ממאירים בדם.

ראיתי את רונן מקשיב לרופאה, וכהרגלו שריר לא זז בפניו, שמע והפנים.

ואני, מאז, חשבתי על הספד על רונן. לא רציתי בזה, אבל, לא שלטתי בזה, הטקסט התחיל לרוץ בראש ולא הרפה, אבל רונן סידר אותי, ובמשך כמעט ארבעה חודשים התרומם והתרומם, ובכל פעם שצץ לו ההספד בראשי, רונן הגיב בניצחון:

נכנס לניתוח להחלפת החוליה הכל כך הרוסה בגב, ויצא ממנו בלי טיפת כאבי גב, עם חוליה חדשה. כזאת שמחה, כך שלא שמענו ממנו ולו בדל טרוניה על שצווארון אחיזה צריך להיות על צווארו במשך כמה שבועות, יום ולילה.

עם תגובה מצוינת של רונן לטיפול במחלה הממאירה שלו, בלי תופעות לואי ובהצלחה לעצור את התקדמות המחלה- עוד ניצחון!

ועוד ניצחון- קרינות שהפכו לאתגר למכון הקרינה להשמיע לו שם בדיוק את המוסיקה שהוא אוהב בזמן ההקרנה. רונן הרי לא יוותר על אלוויס, ביטלס ויסיים את התהליך כמובן בשיא בסטטוס קוו, שוב בלי תופעות לואי. כשחזרתי אתו מהקרינה הראשונה, שאל אותו הסניטר שהוביל אותו חזרה למחלקת השיקום איך הוא מרגיש, הוא ענה שהוא לא מרגיש כלום, ובעצם מרגיש מצוין. אמר לו הסניטר- חכה חכה, זאת רק הקרינה הראשונה. זה עוד יבוא. שוב לא זז שום שריר בפנים של רונן, ושום תופעת לואי לא הגיעה.

והשיקום –

רונן הדהים את עצמו ואותנו. עם המון פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק בתרגילים מפרכים. המטפלים לא הקלו עליו.

יד ימין ורגל ימין שלא זזו ולא תפקדו בגלל החוליה הפגועה, חזרו לתפקד. אכל לבד, שתה לבד, קילף ביצים לבד, התקלח לבד, זרק את כסא הגלגלים, והתחיל בהליכות אינסופיות engagé עם מלווה בתוך מחלקת השיקום ומחוצה לה.

בשבוע האחרון לפני שהיה אמור להשתחרר הביתה, כבר לא נותר למטפלים מה לעשות. הם שאלו אותו מה עוד הוא רוצה לעשות. לפיסיותרפיסט הוא ענה שהוא רוצה לטייל בחוץ, זקוף כמובן, וכך היה. טיילו וטיילו בחוץ בימי ינואר השמשיים, בהם זרחה השמש לכבודו. רונן צועד מהר באמצעות מקל העיוורים, והפיזיותרפיסט המרוצה מהמטופל שלו, לצידו. ולמְרפאה בעיסוק אמרה יהודית- תלמדי אותו לקפל כביסה, וגם כך היה. עוד ניצחון!

ואז הגיעה החתונה של לילך וגל, הוא יצא ליומיים ממחלקת השיקום, עמד ערב שלם על רגליו, והרגיש בעננים. למחרת, עשה סיבוב קצר בבית שלו, ביקר בו פעם ראשונה אחרי שלושה חודשים, היה מאושר, והיה לו מאוד קשה לחזור בערב לבית החולים. עוד ניצחון.

אבל אז הגיעה הקורונה, ודרשה עוד קרבן אחד לעשרת אלפים שלה.

זה התחיל מאוד רגוע, אמרו לו במחלקת השיקום שיעזוב מיד וילך הביתה כי הוא חולה בקורונה.

עבר שבוע בבית בלי סימפטומים, ואנחנו, כל המשפחה, המורגלים בניצחונותיו של רונן, לא העלינו על דעתנו שפה תהיה תבוסה. שלו ושלנו.

ואז התחילו הסימפטומים, ושוב מיון, ושוב אשפוז ומעבר דחוף לטיפול נמרץ.ושוב ההספד דפק לי בראש, אבל ראיתי אותו, ונרגעתי, חשבתי שינצח. הייתי בטוחה.

כשרק נכנסתי לטיפול הנמרץ, הוא צחק ואמר לי "את רואה שאני לא גוויה?" זאת הציניות שירשנו שנינו מההורים שלנו, שלפעמים עולה על גדותיה. אבל זה היה סגנון השיח הקבוע בינינו. עוקף מהמורות רגשיות, מתחכם ומצחיק.

אבל אני גם יודעת שזה היה כדי להרגיע אותי, לא להדאיג, כי כשהגיעו יותר מאוחר יהודית וענבר, הוא כבר פרץ בבכי. משהו בו דאג ובצדק. אולי הנשמה ידעה שהגוף לא יחזיק מעמד יותר, והוא הולך להיפרד. שבועיים של הידרדרות, ואז להרדמה הארורה, שבאה עם ההנשמה, וממנה רונן לא התעורר יותר.

לא הספקנו להיפרד, ולא הספקנו לשאול אותו איך הוא רוצה להיפרד מהעולם.

ועכשיו, כן צריך להספיד. נתחיל ולא נשלים כי יש המון מה לומר.

אתחיל מהסוף במילותיו של מאיר בנאי:

"בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה
הראו לי את שער הרחמים".

 

ועכשיו להתחלה.

רונן נולד ב- 26.5.1958. מוצאי חג השבועות.

הוא נולד פג בסוף החודש הששי להריונה של אמי, וסיכוייו להישאר בחיים היו קלושים ביותר. אך רונן ניצח ונשאר בחיים.

במעבר מהאינקובטור בו שהה בשל היותו פג, אל האוויר הרגיל, נפגעו עיניו של רונן וגיד אחד ברגל, מה שגרם לצליעתו הקלה.

מי שהכיר את רונן העיוור, אז לא, הוא לא תמיד היה עיוור-

עין אחת נפגעה לגמרי, והוא לא ראה בה מעולם, ובעין השנייה הוא ראה, אבל באופן מוגבל.

לא ראה מהלוח בכיתה, אבל למד לקרא בזכות המורה שלו בכתה א'. היא פשוט הניחה לרונן על השולחן כל יום כרטיסיה בה היא כתבה רק לו את כל מה שהיא כתבה על הלוח.

כך רונן קרא וכתב, קרא הרבה, ועשה/לא עשה שעורי בית, כאחד התלמידים.

אני זוכרת שקראו לאמא שלי פעם למורה של רונן בכיתה ד', ואמרו שכדאי שתציץ מידי פעם ותברר מה הוא עושה עם שיעורי הבית. המורה הראתה לה שהוא פשוט המציא סיפורים על דוד המלך, אולי יפים, לא יודעת, אבל בלי שום קשר לספר שמואל.

אבל הוא תפקד והסתדר.

כבר אז הוא היה רונן שאנו מכירים- מה שהיה חשוב לו הוא עשה, אם מתאים לאחרים ואם לא, ובלי להתבייש. מתמטיקה לא עניינה אותו והוא פרש ממנה כבר בגיל צעיר. כשהוא היה בכיתה א' ואני בד', הכניס את ראשו לעתים לכתה בה למדתי וקרא לי בקול רם. הילדים צחקו, אני התכווצתי, אבל הוא המשיך.

העין הרואה, הייתה חלשה, ולכן, פקדו את רונן בילדותו מחלות עיניים שפוקדות בדרך כלל אנשים מבוגרים: גלוקומה בגיל 6 ממנה נחלץ בניתוח, והידרדרות הראיה בשל קטרקט עד כמעט עיוורון בגיל 12,  ואז ניתוח, והראיה השתפרה מאוד בעין היחידה הרואה. עוד ניצחון.

הניצחון הזה, מזוקק אצלי לרגע אחד. הייתי בת 15, באתי לבקר את רונן בן ה-12 בבית החולים תל השומר, זוכרת מיום קודם שהוא חבוש בעיניים אחרי הניתוח. צעדתי לאורך הצריף, אז מחלקת העיניים שכנה בצריף מימי הבריטים, ופתאום רונן צועק לי מעבר לחלון, ארנה. היה הלם מוחלט, לו ולכולנו. הוא פשוט ראה.

וזה בא ימים בודדים אחרי שאמא שלי, שמעולם לא שתפה אותי בכלום, לקחה אותי יום לפני הניתוח לשיחה, רק שתינו בפינה של הביתן בתל השומר, ואמרה באופן ברור: דעי לך שאחרי הניתוח מחר רונן עלול לא לראות יותר לעולם. ככה, כמה מילים ברורות. היא ידעה שצריך להכין אותי.

אבל, רונן ניצח.

ואז רונן תפקד כמה שנים כעצמאי לחלוטין: לימודים בבית הספר ובאוניברסיטה, חציית כבישים, הליכה לחברים…  זה טבעי, ככה חיים. הוא לא ראה שש שש, אבל ראה בעזרת משקפיים עם עדשות מיוחדות ועבות, ישב בסרט בשורה ראשונה וראה מה שראה, זכר שבבחינת הבגרות במתמטיקה היה עסוק רק ברגליה של הבוחנת, למד באוניברסיטה מבלי לכתוב בהרצאות רק בהקשבה למרצים. היו אלה ימים טרום מחשבים וטרום הקלטות של הרצאות, והוא נבחן כרגיל, והכל בלי הנחות.

בגלל המכות המפחידות האלה, שחזרו מידי כמה שנים בילדותו של רונן, השקיעו הורי מאמצים רבים לשמירה על העין הרואה.

ובסוגריים אומר שרונן אמר שג'ון לנון אמר שהורים זה 90% אמא. לא יודעת אם לנון באמת אמר את זה, אבל במקרה שלנו זה היה נכון. הורי התאמצו, אבל אמא שלי קצת יותר.

כך גם הוזנחה מאוד הרגל, גיד אכילס היה מקוצר, תופעה שבדרך כלל ניתנת לריפוי אצל ילדים. עשו לרונן בילדותו ניתוח אורתופדי אחד בגיד, אבל העין לא נתנה להתמיד, לא היה תרגול ואימון של הרגל, לא פיזיותרפיה, והרגל המשיכה לצלוע עד הסוף.

הורי התרוצצו עם רונן אצל מיטב רופאי העיניים בארץ. פרופ' שטיין הגדול, שאפילו הנאצים התירו לו לחיות כי היו צריכים אותו, היה רופאו האישי. הוא מעולם לא הסכים לקבל כסף על הביקורים של רונן אצלו.

הרבה הרבה שנים עברו עד שהורי הסכימו לקנות טלוויזיה, חששו שהקרינה תזיק לעיניו של רונן. גם מצלמה לא קנו הורי כי פחדו מהפלש. בסוף נכנעו.

אבל אי אפשר היה לעצור את רונן. עמדה אמא שלי יום אחד בחלון הדירה, צופה בנעשה בחוץ עם הסיגריה בפה כהרגלה, ורואה פתאום למטה את רונן רוכב לבד על אופניים, שני גלגלים. הורי שמרו עליו, לא קנו לו אופניים, לא נתנו לו להשתתף בשיעורי ספורט, ופתאום זה. הורי לא כעסו עליו, להיפך, היו גאים בכח הרצון שלו, בניצחונות שלו. לא עמדו בפניו.

הורי הצליחו לקיים את הבית שלנו כבית רגיל. כשרונן עמד לעלות לכיתה א' נודע להורי שיש כיתה של עוורים וכבדי ראיה בבית הספר לדוגמא שבתל אביב, אבל הם החליטו, די בקלות, שרונן ילמד בכיתה רגילה. וכך היה 12 שנים.

לא עזרתי לאמא שלי בעבודות הבית מעולם. וגם לא נדרשתי לעזור בענייני רונן. כשראייתו הידרדרה, נעזרו בילדה בת 14 מהכיתה המקבילה לכיתה שלי שתעזור לו עם הלימודים. באחת הפעמים ראתה ערמת כביסה גדולה, ושאלה אותי למה אני לא מגהצת, מקפלת וגומרת עם זה. לא הבנתי מה היא רוצה ממני.

ואולי הגנו עלי הורי יותר מידי ולא חשפו אותי לצרות? אולי, אבל אני רואה בזה התגברות של הורי על מכות הגורל.

לי ולרונן היה בית רגיל.

השבתות נפתחו בהאזנה למערכונים של הגשש החיוור מתקליטים שקנו ההורים, או במוסיקה טובה שלוותה בריקודי טוויסט, והמון טיולים בשבתות עם החברים של ההורים וילדיהם, לגליל, הרי יהודה או חוף מכמורת, עם ביצים קשות וירקות חתוכים, וסיום בגלידה בבנימינה או ברמלה. בכולם רונן השתתף, צחק ושיחק עם הילדים. היו אלה עשרות טיולים, כולם היו למיטיבי שבת. ולא בגלל רונן. בגלל העצלנות.

ומעל הכל, נצחונו האישי של רונן.

גם כשניסה העולם או היושבים בו לדחוף אותו אל החושך, הוא נע רק לכיוון האור.

הוא היה ילד חמוד. כשהיה קטן כולם צבטו בלחייו המלאות, והיה צחקן לא קטן.

היה מוקסם מנָדי, גיבור סדרת ספריה של אניד בלייטון, הידוע בכובעו עם הפעמון ובמכוניתו בה הוא מסיע את תושבי ארץ הצעצועים, וברצונו לעשות רק טוב. את הספרים האלה הקריאה לו אמא שלנו מידי לילה במשך שנים רבות, עוד טרם תורגמו לעברית.

גם שגדל הרבה לצחוק, והרבה להשתובב בחצר הגדולה של הבית שלנו.

איך ילד ממשיך לחייך, לצחוק ולשחק, כשילדים אכזרים רודפים אחריו בשכונה וקוראים לו בלי טיפת חמלה קסוקר או צולע? אני, רק כשקראו לי ארנה השמנה, לא ישנתי לילות רבים. וכשהוא התבגר, והיה בתיכון לא רדפו אחריו יותר, אבל הרבה פעמים לא שתפו אותו בפעילויות חברתיות, לא לצאת עם בנות, לא להגיע למסיבות, הוא לא היה בין אלה הקרויים היום מקובלים. הרגיש קצת לבד. הוא לא אמר מילה בבית על העלבונות הקשים.

ידענו, אבל נצרנו בליבנו. ידענו שרונן סולח להם. כבר אז הוא סלח.

העין הרואה היתה חלשה, והחזיקה מעמד רק עד גיל 23.

הוא פשוט קם בבוקר וכמעט שלא ראה. הסתובב כך שבוע. אולי כי קיוה שיסתדר מעצמו, ואולי כי לא רצה להעציב את הורי.

אשר יגורו הורי הגיע.

אחרי מותה של אמי, ספרו לי חברותיה, את מה שאמרה להן, ומעולם לא שמעתי ממנה: מה יהיה אם יום אחד רונן יקום בבוקר ולא יראה. ויותר מזה, מה יהיה אם כבר לא תהיה פה. ממני היא חסכה את זה.

כמה ניתוחים בארץ, באיכילוב, בשיבא ובאנגליה לא הועילו, ורונן התעוור לגמרי, מאז ועד מותו.

למרות ההתעוורות, הוא חזר מיד לאוניברסיטה. זהו גם ניצחון גדול.

היו אלה ימים אחרים, היה סטודנט רואה, נעלם, חזר עיוור, והאוניברסיטה לא התהפכה, ובכלל העולם כולו לא התהפך, והשמש המשיכה לזרוח ולשקוע כרגיל. הוא הגיע לבד בלי עזרה לאוניברסיטה, הסביר שהתעוור, וסיים את התואר בהיסטוריה.

בחור בן 23, לא גיל טוב להיהפך לעיוור. זה גיל טוב לרדוף אחרי בנות. היתה לרונן מעט מאוד תמיכה מבחוץ או מן הרשויות, אבל עם המון סבלנות שלו ושל אמא שלי הוא התחיל ללמוד להיות עיוור.

הנכות הקשה ביותר עלי אדמות טענה אמא שלי. היא צודקת.

ביחד איתה למד ללכת כלא רואה, בבית, ברחוב ובאוטובוסים, להתקלח, לחמם את האוכל, להכין כוס קפה, והתחבר לקריינים רבים שיחליפו את העיניים שלא יכולות לקרוא.

בחצי שנה האחרונה, הרגשתי פתאום את אמא שלי. הבנתי אותה, הבנתי מה עבר עליה.

אמא שלי, ברגע רגשי נדיר בינינו או אולי בינה לבינה, כשחכתה פעם לרונן שהיה סטודנט ואמור היה לחזור הביתה, אמרה לי שאני, שעדיין לא הייתי אמא, לא מבינה כמה קשה לאמא לחכות לילד שרק יחזור הביתה בשלום, אז מה תאמר אמא שמחכה לילד עיוור. הדחקתי.

בחצי שנה האחרונה, החלפתי אותה במאבק על בריאותו של רונן. הפכתי לנציגתה בעולם מכות הגורל.

אני מודה, במשך 40 שנות עיוורונו של רונן, בכל פעם שניסיתי לחשוב על איך הוא חי, איך הוא מתפקד, ברחתי. זה בלתי אפשרי. אתה בחושך. אתה קם בבוקר לחושך, היום מחשיך ואתה בחושך, אבל אתה בעצם לא יודע שהחשיך, אתה לא ראית שהיה אור שהפך לחושך. זה נורא.

השעון המדבר אז הופך לחבר.

לומדים ללכת עם הידיים הנשלחות קדימה לוודא שלא תיתקל במכשול, ובכל זאת, נתקלים, נופלים, סופרים צעדים ברחוב והולכים מגומה לגומה של עץ, ומועדים במדרגות, חוטפים מכות ונפצעים, ורונן חטף המון. לומדים לאכול, ולסדר נכון את הצלחת, ולחתוך אוכל, ולהבדיל בין המגע של האוכל בצלחת לבין הצלחת שכבר התרוקנה לה. לומדים להתמצא במטבח, ובעיקר להגיע לשוקולד. ובכלל, לשוקולד העיוור הזה תמיד הגיע, גם כשהחביאו ממנו. איך? אולי הריח.

בוודאי שחוש הריח מתפתח ומתפתח, ומחליף את העיניים. עם הריח מזהים מאכלים, אבל גם מזהים אנשים. לא צריך עיניים כדי לזהות וללמוד אנשים. יש חוש ריח.

אבל יש גם חוש השמיעה, ואנשים מזוהים גם באמצעות קולם, ואולי באמצעות רחש של שפת הגוף שלהם, ואולי גם בהתלחשויות שלהם. הרבה אנשים התלחששו ליד רונן, או שהסתירו מעשים שעשו, בידיעה שאינו קורא שפתיים, ולא רואה. אך זה כן למדתי- העיוור שלנו ראה הרבה. אוזניו היו כרויות לדיבור גם רחוק וגם חלש, וכך הוא ראה דברים שהשתיקה יפה להם, שאנחנו הרואים בכלל לא ראינו.

וחוש השמע המפותח של רונן, לא דילג כמובן גם על המוסיקה. רוק טוב היה אהבתו הגדולה, המקור לשמחתו. כבר בבית הספר התיכון רבים הגיעו אליו לשמוע תקליטים עם מוסיקה טובה.

ומעבר לחוש הריח, השמיעה והטעם לשוקולד ולבורקסים, הזיכרון הופך להיות ידיד, ובמקום פנקס או פתקים או רשימות, יש זיכרון חד ומדויק של מספרי הטלפונים של כולם, מהשיפוצניק וועד הבית, נהגי מוניות, דרך כל החברים והמשפחה, ושל מספרי חשבונות בבנק שלו, ואחר כך של יהודית, ואחר כך של לילך וענבר, והכתובות של כולם. כולם בראש.

אבל זה הכל שטויות, העיקר הם הרי טקסטים שלמים שקוראים ולומדים, הם כולם כתובים בזיכרונו של רונן, ולא על דפים. קראו לו אותם קריינים מכל קצוות הארץ, סתם ככה חברים, שכנים, קריינים ושחקנים בספריות בירושלים ובנתניה, והוא הקשיב והקשיב לכתבים המוקלטים האלה, בעברית או באנגלית, הקשיב, חזר אחורה, לא הרפה עד שהבין משפט, עד שהבין אותו עד הסוף. משהבין, זכר ונצרב לו הטקסט בזיכרון, ונשלף אחר כך בעת הצורך.

והוא באמת הלך והתקדם, הפך ליותר ויותר רוחני ויותר ויותר מלומד. הוא תמיד אמר שאני הראשונה שהציגה לו את הספר "מרכבות האלים", פשוט הבאתי אותו הביתה. אני נתקעתי שם, והוא רץ קדימה אל העב"מים, חוצנים, מדע בדיוני, ועוד יותר קדימה לעיסוק בנשמה ומסעותיה וגלגוליה בעולם, מורשתו של מהר באבא, והתעמקות בדרכו של ישו. טקסטים של חול וטקסטים של קודש, נוצרים והודים, אשר כולם,  אלפי שעות של הקלטות הנמצאות במגרות שלו, נאספו בהתמדה ובשקידה. כולם עוסקים בנסתר, בעמוק, במה שמעבר להבנתנו, בנשמה, וכולם מודים לאל על כל הטוב שבעולמנו.

הוא גם האמין שעם מותו הולכת נשמתו להמשך המסע. אני לא יודעת אבל חושבת שרונן לא פחד מהמוות, הוא ראה בו מנהרה או גשר לדבר הטוב הבא. זה אנחנו פה שבחושך בלי רונן.

זה העיוור ראה רק אור בעולמנו. מודה לאל, ליקום, לעולם, לתודעה על מה שקיבל מהם.

עם סיום התואר, רונן החל ללמד באורט טכניקום בגבעתיים, בעיקר החליף מורים שנעדרו, והשעורים שלו היו בנושאים שעניינו אותו ורתקו את התלמידים, עב"מים, חוצנים, וגלגולי נשמות. וכל זאת בהיותו עיוור מול כיתה שלמה.

אחר כך רונן נישא ליהודית, והגיעו לילך וענבר, והפכו למשפחה שלמה ושמחה.

לאחר כמה שנות מגורים בתל אביב, עברו רונן, יהודית ולילך לחולון, והוא עבר ללמד באורט מילטון, בת ים. שם הוא לימד ילדים באופן אישי. היו מגיעים אליו לספריה או לחדר המורים ילדים מתקשים או עולים חדשים, ורונן עזר להם והקל עליהם.

ושוב טקסטים- התלמיד הקריא טקסט בהיסטוריה או באנגלית, או פרק בתנ"ך, רק לא מתמטיקה, ויחדיו, רונן והתלמיד, ניתחו, פענחו ואף הכינו שעורי בית. ככה ניצלו כמה תלמידים מלעוף מבית הספר. ככה רונן התקרב לתלמידה עיוורת, וככה נפתח לפניו תלמיד על הרצף האוטיסטי, וככה למד לו רונן מהתלמידים העולים החדשים רוסית.

שמעתי אותו באיכילוב מפטפט רוסית עם ההמטולוגית שלו, מקשקש בצרפתית עם השכן לחדר, ומרגיע סבתא זקנה שמחכה לקרינה, ברומנית.

כזה הוא היה, מלומד אמיתי, רוחני אמיתי, ואת מה שהוא אהב הוא עשה בשקיקה ובשקידה, בנחישות והמון אמונה.

רונן היה טוב, צנוע, נפש עדינה, אבל כשרצה באמת משהו, היה מגלה נחישות, וקיבל מה שרצה.

כך היה עם הספרים שחיפשנו לו בכל העולם עד שהשיג מה שרצה וקנה. גם כשנפנפתי אותו או סתם לא היה לי זמן או הייתי עייפה, הוא חזר וביקש לבדוק ספרים באמזון או בכל מיני מקומות אזוטריים בעולם, ולא הרפה עד שהגענו לספר המתאים אחרי שבדקנו אותו לפני ולפנים.

ומשהחליט להיות צמחוני, לא הצליח אף אחד לפתות אותו בשום נתח בשר.

גם בבית החולים לא דרש כמעט כלום, לא השתמש בפעמון המצוקה גם כשהרגיש לא כל כך טוב, אבל הייתם צריכים לראות אותו מצלצל ומצלצל בפעמון בבוקר אם לא באו לקלח אותו בזמן, וחובה לפני ארוחת הבוקר. ובכלל, על הניקיון לא ויתר אף פעם. כשהרגיש כי טיפת קפה נשפכה על בגדיו או נשאר עליהם פירור, ניקה וניקה, עד שהרגיש כי הלכלוך הוסר.

וכשרצה להבין את מצבו הרפואי, לא הרפה ושאל בלי כחל וסרק על סיכוייו, על המשך הטיפול, על לחץ הדם, על הדופק, מה יהיה עם הלב, מה גובה הסטורציה ועל סיכוייו להתרפא.

מלומד אמרנו, רוחני אמרנו, אבל מעל הכל, תמיד נוגע באנשים, מתעניין בהם, לומד אותם, מרגש אותם ולומד מהם. אוהב אדם.

וכמו שאומר אהרן בן זוגי בפשטות: רונן לא התבייש להיות טוב.

כל זה בא כמובן עם אוסף של חברים רוחניים ומלומדים. לחלקם נחשפתי לצערי רק בחצי השנה האחרונה.

גם עם צוותי הרפואה רונן יצר קשר מיוחד ושבה את ליבם. רופאים, אחיות וכח עזר, ורונן לא הבדיל ביניהם, אפשר לומר כי אינו רואה, אבל לא, זה כי הוא מכבד אדם באשר הוא אדם. הם תמיד נגשו אליו ועשו לו מבחן: מי אני? והוא תמיד זיהה אותם, והתחיל דיון רחב אופקים. רופא טיפול נמרץ פשוט לקח כסא, התיישב לידו ודנו במוסיקת רוק. אחות אוקראינית ספרה לשנינו על כל המאבק בין רוסיה לאוקראינה, הלכה רחוק למאה ה-19, ולא חסכה מאיתנו ניתוחי אופיו של פוטין. האחות הראשית של הטיפול הנמרץ בקרה אותו כל יום, קשקשה על הא ועל דא, הוא אהב לדון אתה על שמה איריס, והכל תוך שהיא מלטפת את ידו. היא הבינה שהוא מודאג ממצבו וניסתה להרגיעו. ולא היה איש צוות רפואה או מנקה, יהודי או ערבי, שלא נחקר על מקום מגוריו, ונתחו יחד את הגיאוגרפיה של המקום, והנופים, אכן, העיוור התעניין גם בנופים, וגם בתושבים.

הוא גם לא התבייש לתת. המתנות המדהימות לנכדים שלי. המבקרים בשבעה מאורט מילטון הללו את הסופגניות הטעימות שהביא בכל חנוכה, ואת משלוח המנות שהביא לכבוד פורים.

וכל זה, כשהוא לעצמו עם מעט מאוד דרישות פיסיות. לא דרש כלום בשל היותו נכה. בעיקר לא רצה להטריד או להטריח. היה קשה לשכנע אותו במחלקת השיקום לעבור ללבוש את בגדיו הרגילים ולא את פיג'מת בית החולים, כי לא רצה להטריח את יהודית עם הכביסות. משלבש אותם היה מאושר. זה מה שהוא כל כך אהב: מכנסי טרנינג וטישרט. חלם שבבית כבר ילך עם מכנסי ג'ינס וטישרט. איש פשוט.

ושלא לדבר על הסובבים, אנחנו, צוותי הרפואה, כולם התפעלו ממה שראו, גבר גבוה, יפה, שילוב מנצח של פני אבא שלי עם פני אמא שלי, שיער ארוך בצבעי שחור, לבן וכסף, שזוף אף שלא ראה שמש ימים רבים.

ובכלל, עד יומו האחרון נשאר גופו חסון ופניו יפות. המחלות לא הפילו אותם.

הוא היה בטוח שהוא איש בודד, ומאז שחלה הבין שלא כך הוא, הוא מוקף באנשים שאוהבים אותו ודואגים לו. משפחה קרובה כמובן, והמון חברים, שלא נזכיר את כולם עכשיו, שתרמו מזמנם ובאו להנעים את זמנו, חברי אמת, לחלקם לא התביישתי לקרא מלאכים, הם כאלה, והם יודעים זאת.

חגגנו אתו במחלקת השיקום, היו שם סעודות מלכים בערבי ששי ובשבת בצהריים.

אחרי המכה של גיל 23, רונן היה ברוגז 40 שנים עם עולם הרפואה, ואולי עם עולם הבריאות, ואולי אפילו עם הגוף שלו. הוא לא היה מוכן להגיע לרופא ולא להיבדק. שבע מזה. לא יכול היה לשמוע רופא או לקחת תרופה.

אבל הגוף ארב לו, ואז באה מכת המכות.

והסוף כבר ידוע, לא בלי מלחמה, ועם המון עצב-

רונן רצה לחזור ולטייל בחוץ לארץ, גם בהרים, בשלג, הוא אהב קור, אבל גם בערים שאהב, לונדון אחת מהן. הוא מאוד רצה לנסות לגור במקום אחר, לא חולון, אולי בתל אביב או בכלל במקום ממש מרוחק. רונן רצה לחגוג יומולדת 64, sixty four  המפורסם, הוא רצה להמשיך ללמוד, וגם רצה להיות סבא.

הנכדים שלי אולי עשו לו חשק. עדיין לא הצלחנו להסביר לנכדים הקטנים מה זה להיות עיוור, הם שמו לב לעיניים המוזרות אבל פחדו לשאול אותו, ורק הציצו עליו מרחוק, ועכשיו צריך לעזוב את זה ולהסביר לקטנטנים האלה שהוא איננו. איך עושים את זה?

אני מתגעגעת לשיחות הטלפון אתו. נפגשנו בכל האירועים המשמחים של המשפחות שלנו, חגים וימי הולדת של כולנו. אכלנו וגם שתינו, שרנו וניגנו, והוא השתוי היה צוחק הרבה ובקול רם. הוא היה מתקשר אלי הרבה ובאופן קבוע, ושואל לשלום כולם, הילדים, הנכדים וההורים של אהרן. בחצי שנה האחרונה יצא לי יותר לדבר אתו. בעיקר ריכלנו על המשפחה שלנו, סבא וסבתא, דודים ובני דודים. השלמנו מידע.

הקורונה פגעה בריאותיו של רונן. לאט לאט השתלטה הדלקת על כל הריאות, והוא הלך והתקשה לנשום והתנשף בדיבורו.

בימים האחרונים שלפני ההרדמה לא הגעתי אליו כי גם אני הייתי חולה בקורונה. היה יום ששי בתחילת פברואר, ואני מתאפקת כל היום מלהתקשר אליו, שלא יתאמץ, שלא יסבול. התקשרתי בערב. הוא לא הצליח לגמור משפט. התנשף כקטר. ופתאום יצא לו: אוף.

הבנתי- אם רונן העלה בדל של בדל של קיטור, סימן הוא שהמצב לא טוב. ביום ראשון יומיים אחרי, נקראתי בדחיפות לבית החולים כי רוצים להרדים את רונן. הוא הסכים, חתם על המסמכים, יצאנו מהחדר. ויותר לא דברנו אתו. עברו עוד חודשיים וחצי, בהם רונן לא התעורר.

רונן נפטר ב 30.4.2022.

אין רחמים למוות.

 

◊◊◊◊◊◊

אמרות שהיו תלויות סביב מיטתו של רונן במחלקה הנוירוכירורגית ולאחר מכן בשיקום, לבקשתו

 

אשרי ברי לבב כי המה יחזו באלהים

                                       הבשורה על פי מתי, הדרשה על ההר, הברית החדשה

 

האהבה מנצחת הכל

                                       שלמה קאלו

 

DON'T WORRY BE HAPPY

Avatar Meher Baba

 

 

 

אמרות שהיו מודבקות על החלון שמעל שולחן העבודה של רונן

אלהים רואה ללבב

                                       דע"ת

(על פי האדם יראה לעינים ויהוה יראה ללבב, שמואל א טז, 7)

 

לא בחיל ולא בכח כי אם-ברוחי

                                       דע"ת                    זכריה ד, 6

 

◊◊◊◊◊◊

משפטים אמרות והגיגים שאסף טל בדני

Rain – Stausquo

I tried to figure out I can't understand"

What it means to be whole again

Trapped between the truth and the consequence

Nothing's real, nothing's making sense

A thousand times before

I've wondered if there's something more

Something more"

 

THE END – Beatles

And in the end

The love you take

Is equal to the love you make

 

John Lennon

@"Peace is not something you wish for; it's something you make, something you do, something you are, and something you give away"

@I believe in everything until it's disproved. So I believe in fairies, the myths, dragons. It all exists, even if it's in your mind. Who's to say that dreams and nightmares aren't as real as the here and now?

@Everything will be okay in the end. If it's not okay, it's not the end

@"Limitless undying love which shines around me like a million suns it calls me on and on across the universe"

I'm not afraid of death because I don't believe in it@

It's just getting out of one car, and into another

 

@ When you do something noble and beautiful and nobody noticed, do not be sad. For the sun every morning is a beautiful spectacle and yet most of the audience still sleeps

 

Jesus

Lay not up for yourselves treasures upon earth, where moth and rust doth corrupt, and where thieves break through and steal: But lay up for yourselves treasures in heaven, where neither moth nor rust doth corrupt, and where thieves do not break through nor steal: For where your treasure is, there will your heart be also

 

@And whosoever shall exalt himself shall be abased; and he that shall humble himself shall be exalted

 

@Blessed are the poor in spirit: for theirs is the kingdom of heaven.

Blessed are they that mourn: for they shall be comforted.

Blessed are the meek: for they shall inherit the earth.

Blessed are they which do hunger and thirst after righteousness: for they shall be filled.

Blessed are the merciful: for they shall obtain mercy.

Blessed are the pure in heart: for they shall see God.

Blessed are the peacemakers: for they shall be called the children of God.

Blessed are they which are persecuted for righteousness' sake: for theirs is the kingdom of heaven.

 

BUDDHA

Conquer anger with non-anger. Conquer badness with goodness. Conquer meanness with generosity. Conquer dishonesty with truth

 

Live with no sense of 'mine,' not forming attachment to experiences

 

The world is afflicted by death and decay. But the wise do not grieve, having realized the nature of the world

 

It is better to travel well than to arrive

 

“We are what we think. All that we are arises with our thoughts. With our thoughts, we make the world.”

 

Everything happens for a reason, Don't question it, trust it!

 

“Peace comes from within. Do not seek it without.”

 

 

◊◊◊◊◊◊

 

 

 

 

 

איליה שווצ'קה:

היכרותנו התחילה בשנת 1995, עם תחילת לימודיי באוניברסיטת בר-אילן, במסגרת מפגשים המוקדשים למורשתו הרוחנית של מהר באבא, אשר התקיימו לרוב בביתו. כך שממש מנקודת אפס הקשר ביננו היה ממוקד בחיפושנו אחר האמת האלוהית ובלימוד תורות איזוטריות רבות שמציגות את האמת האוניברסלית הזאת, כל אחת בדרכה היא. במשך השנים שעברו שמרנו על יחסי ידידות לבביים ובילינו זמן רב בלימוד חברותא משותף. הייתה לי בכך זכות גדולה לשמש לרונן זוג עיניים, ולהקריא עבורו טקסטים שונים בהם הביע עניין. תמיד נדהמתי מבהירות מחשבתו, מיכולתו לתפוס רבדים הכי עמוקים ונשגבים של המשמעות, ובעיקר – מרצונו הבלתי נלאה להתקדם הלאה בנתיב הדעת ולהתקרב אל הבלתי נודע והנסתר, שכלל לא דעך עם הזמן אלא להיפך – התגבר והתעצם. כאילו ניסה לנצל כל הזדמנות של תקופת התגשמותו בעולם זה, להפנים כל גרגיר חכמה שרק ניתן, בטרם המשך מסע הצליינות של נשמתו למימדים אחרים.

נהגנו לקרוא למסע זה "דרך ההלך", כלומר נתיב הנוצר בזמן אמת מתחת לרגלי אלה ההולכים. אני בטוח שהמסלול של נפש אצילית זו, שהשתחררה סופית מגוף החומר ומגבלותיו, עובר בעולמות האצילות, עולמות של אור טהור, ככוכב זוהר ברקיע האינסופי.

אני מודה לכל הכוחות הפועלים ביקום לתועלתנו ולעליית רמת התודעה שלנו, על שזכיתי לפגוש איש יקר זה עוד בהיותי נער, ואף לבקר אותו בבית החולים כשעדיין היה בהכרה מלאה, זמן לא רב לפני הארועים המצערים שהביאו לפטירתו. גם שאיננו נמצא בקרבנו יותר במישור הפיזי, השראתו שורה על כל מי שהכירו, ודוגמתו האישית מהווה מגדלור לכל אחד מאיתנו. הפסיכולוג המפורסם משוויץ קרל יונג אמר פעם:

"Who looks outside, dreams; who looks inside, awakes"

כלומר "מי שבוהה החוצה, חולם בהקיץ; מי שמביט פנימה – מתעורר."

רצה הגורל, והאפשרות להביט כלפי חוץ נחסמה בפני רונן. אך במקום לגלוש לתהומות של יאוש ורחמים עצמיים, בזכות תרגול יוגה ממושך הוא השכיל להפנות את מבטו פנימה, ובכך הפך את חייו, על אף כל המכשולים, למסע הניצחון של התעוררות. ומי שהתעורר פעם אחת מקסם אחיזת העיניים של העולם, יישאר ער לעולמי עולמים, גם מצידו השני של הפרגוד שמפריד עכשיו ביננו.

 

◊◊◊◊◊◊

 

********************

אברהם אורון

 

ב 1986 הצטרף רונן לפי הרישומים שלנו כחבר באגודה התאוסופית, כך שההיכרות שלי עמו החלה קודם לכן במסגרת אחד מהקורסים שהעברתי באותה התקופה.

רונן היה משתתף קבוע ופעיל במפגשים שלנו, עם צמא עצום לידע על מהות החיים והדרך להארה.

תמיד התפעלתי מיכולת הקשב וההבנה שלו, שהעניקו לו יכולת ראיה מעמיקה אל מהות הדברים, ופיצו על ליקוי הראיה הפיזי.

בשלב מסוים הוא חדל מהשתתפות פיזית במפגשים אבל הוא המשיך לקבל מאתנו חומרים וספרים. הוא היה מקבל מדי חודש את חומר הלימוד ששימש אותנו במפגש השולחן העגול ללימוד ספרה של הלנה בלבצקי "התורה הסודית" בתרגומו של עציון בקר,

טקסט שעוסק בנושאים מופשטים וקשים להבנה על  היווצרות החיים וההתפתחות של התודעה. רונן התמיד בכך שנים ולא נבהל מהטקסטים המסובכים.

מידי פעם היינו משוחחים טלפונית שיחות ארוכות שעסקו בדמויות וזרמים רוחניים שונים שבהם התעניין רונן, והמידה בה הם מביאים לביטוי בחייהם ובהתנהלותם ערכים ואמיתות רוחניות אוניברסליות. בכל שיחה כזו הוא התעניין בספרים תאוסופיים שנמצאים בשלבי תרגום, והיה שמח ומתלהב על כל ספר חדש שאותו היה מזמין מיד מהמזכירה שלנו.

לאחרונה פגשתי אותו בבית החולים במרס 2022 , שוחחנו ארוכות ועשינו מדיטציה. הוא היה רגוע צלול ואופטימי, וכמנהגו בכל שנות היכרותנו, לא הוציא מפיו מילת תלונה אחת על מצבו.

אני מאמין שרונן הגיע לחיים האלה מצוייד היטב במטען של ידע ואהבה, ועמד בצורה נפלאה בשיעור הקארמתי הקשה שהחיים זימנו לו.

זו נשמה מבורכת ומוארת שחזרה אל האור שממנו נשלחה לחיים האלה.

מצורף בהמשך תרגום של רונן לשירו של ג'ורג' האריסון

שפורסם בירחון התאוסופיה "אור" בספטמבר 2006 .

כנראה שרונן הזדהה מאוד עם המסר של השיר הזה, כי זו הייתה

הפעם היחידה ששלח לנו חומר משלו לירחון.

ספטמבר 2006

כשהגיטרה שלי מתייפחת ברכּות
ג'ורג' האריסון

ג'ורג' האריסון, הגיטריסט המוביל של החיפושיות נפטר ממחלה ממארת. אהבתו לבריות היתה גדולה, והוא תרם רבות, הן כלכלית והן מתשומת-ליבו, לילדים רבים ולאנשים שסובלים ממצוקה בעולם כולו.

כשהגיטרה שלי מתייפחת ברכות אני מתבונן בכולכם ורואה את האהבה הנמה בחיקכם,
בעוד הגיטרה שלי מתייפחת ברכות.
אני מסתכל על הרצפה ורואה כי היא זקוקה לטאטוא הגון,
והגיטרה שלי עודנה חרש בוכייה.
אינני יודע הכיצד איש לא אמר לכם באיזה אופן עליכם לחשוף אהבתכם.
לא אדע איזה מישהו הטיל חיתיתו עליכם
קנו ומכרו אתכם.
אני צופה בעולם ומבחין בו בסיבו על צירו
זאת כאשר הגיטרה שלי עודה מזילה דמעה בצנעה.
אינני יודע כיצד זה הוסחה דעתכם ואף הושחתו מידותיכם.
לא אדע הכיצד נהפך ליבכם, איש לא הוכיח אתכם על-כך.
אני נושא עיני לעבר כולכם ורואה את האהבה הישנה בתוככם
וזאת כאשר הגיטרה שלי בוכה ובוכה ובוכה בקול ענות חלושה.

עברית:  רונן בס

 

◊◊◊◊◊◊

 

עציון בקר:

את רונן הכרתי באמצע שנות התשעים, כאשר פנה אלי במידע בנושאים רוחיים שבהם אני עוסק כבר משנות השבעים. הכרתי מקרוב את תורתו של רודולף שטיינר ואת הרצאותיו של אווטאר מהר באבא, שכמה מכתביהם תירגמתי לעברית.

רונן קישר אותי עם התנועה התיאוסופית, כאשר הם חיפשו מתרגם לתקציר "התורה הסודית" שכתבה הגברת בלבצקי לקראת סוף המאה התשע עשרה. זאת הייתה מטלת התרגום הקשה והמאתגרת ביותר במהלך כארבעים השנים בהם אני עוסק בתרגום ספרות רוחית, וגם מרתקת ומעניינת.

נפגשנו אצלו פעמים רבות ללימוד והעמקת הידע הרוחי .

רונן איבד את מאור עיניו בצעירותו, וסבל גם מנכויות אחרות.

אולם למעשה דבר לא הגביל אותו. הוא כל הזמן התעניין, למד ולימד. הוא לימד בבתי ספר תלמידים באופן פרטי. את ידיעותיו רכש מהקשבה למאמרים שהקליטו עבורו מתנדבים שנותנים שירות כזה לעוורים.

מה שנגע בי עמוקות באישיותו, שתמיד היה בסבר פנים טובות, כמעט ומעולם לא התלונן על מר גורלו, לכאורה. התחושה הייתה שלא רק השלים עם מצבו המוגבל לכאורה, אלא שזה נתן לו הזדמנויות להעמיק את יכולותיו וכישוריו מצדדים אחרים, שרובינו, בדרך כלל, לא נותנים את הדעת.

פגשתי לאחרונה את רונן כאשר היה מאושפז בבית החולים עם כמה בעיות רפואיות רציניות. על פניו הייתה נסוכה הבעת אושר, כאילו זכה בפרס הראשון האפשרי.

הוא מהווה עבורי דוגמא לאדם שהקדיש את חייו לרוחניות, ולמד להתעלות מעבר למגבלות הגוף החומרי.

על הרוחניות

רונן פנה אלי כיוון שהתעניין בתורתו ובחייו של אווטאר מהר באבא, מחמת שאיפתו להבין ולהתעמק ברוחניות.

מהי רוחניות, שואלים בצדק אנשים שהנושא לא ברור להם.

אנשים רוחניים נראים לפעמים כאנשים תלושים מהמציאות, מחפשים מקלט במחוזות הדמיון, אינם מעשיים, לא נראים כאחראים מהבחינה הארצית. לעתים נוצרות כתות הסוגדות לאדם כריזמטי המנצל את מאמיניו, המאבדים את חופש הבחירה, מאבדים את רכושם ולא פעם שוקעים בהפקרות מינית. בדתות וזרמים רוחניים לא מעטים אנו רואים שההמונים נשלטים על ידי הפחדות, כפייה, יצירת מחלוקות והפחת שנאה בין בני אדם. לכל הרעות האלו אין דבר וחצי דבר עם רוחניות אמיתית. אלו האחראים לכל הרעות החולות האלו, גרמו לבני האדם לשקוע בחשכת המטריאליזם, לאבד את הקשר עם הבורא, מחמת הדעה שאם יש כל כך הרבה רוע בעולם, לא ייתכן שיש בורא רב חסד ואמת לעולם.

כמובן שהרוחניות האמיתית היא ההפך מכך. על האנשים הרוחניים – בראש ובראשונה – לפתח מוסריות גבוהה, וזאת פיסגה שאין לה סוף. יושרה בכל הנסיבות, גם אם האדם מפסיד כסף בעיסקה, ולא פעם, מעדיף לאבד את חייו ולא לשקר. שנאה וטינה אינם קיימים בנפשו. כאשר אדם רוחני מבצע עבודה, הוא יעשה זאת על הצד הטוב ביותר האפשרי בנסיבות. אדם רוחני רואה בכל הבריאה אחדות אחת. הוא מצטער למעשה על הרשעים כיוון שהוא יודע שהם ממיטים אסונות על עצמם וחבריהם. הוא יודע שאת הרוע בעולם מחוללים בני האדם, מכוח היכולת שלהם לחשוב מחשבות טובות או רעות. המחשבות שלנו מתמצקות בעולם הגשמי ומחוללות את כל הדברים הטובים והרעים שאנו עדים להם. היכולת שניתנה לנו לחשוב, הפכה אותנו לכוחות בוראים, אולם זה חייב לבוא יחד עם אחריות מוחלטת לתוצאות.

 

התוודעתי בחיים האלו לכמה וכמה מורים רוחניים מזרמים רוחניים שונים. בנוסף להתעמקות בכתבים הנוגעים לדת היהודית ודתות אחרות, נחשפתי לתורותיהם של רודולף שטיינר, מייסד התנועה האנתרופוסופית, שהחל את דרכו בתנועה התיאוסופית. אווטאר מהר באבא, שהיה מורה רוחני שפעל בעיקר בהודו במהלך המאה העשרים; הוא בא משושלת ארוכה ביותר של מורים רוחניים שהגיעו לשלימות מקדמת דנא. כל מייסדי התנועות האלו פעלו ללא שום אינטרס אישי, חיו בצניעות וחלקם סבל סבל רב.

למעשה, לא חיפשתי אחרי רוחניות, הדברים הגיעו אלי מכח ההשגחה. בתחילת הדרך לא הבנתי דבר וחצי דבר בנושא. די בהתחלה, זכיתי לחסד העליון של חוויית האהבה האלוהית, וזה בא ממהר באבא – ששמו כמות שהוא – אב הרחמים.

לפני שהגעתי אל דלתו של מהר באבא, ביקרתי כחצי שנה בחוג לאנתרופוסופיה של רודולף שטיינר בתל אביב. היה זה בשנת 1972. לא הבנתי דבר וחצי דבר מהדברים, אבל אחד החברים אימץ אותי והסביר לי בלשון בני אדם במה מדובר. התרשמתי עמוקות מדמותו של המנחה – מר בנציון וולקוביץ, אחד מהאנתרופוסופים הראשונים בארץ. (משפחת בס הכירה אותו) בהמשך כיניתי אותו "רב מג לבן" – לא היה עושה שום דבר, אפילו ברמז, להשפיע על חופש בחירתו של האדם, לטוב ולרע. אין לי ספק שהדוגמא האישית שלו השפיעה באופן דרמטי על מהלך חיי. בהמשך הוצאתי לאור חוברת לזכרו. אותו חבר שהסביר לי את הדברים, הפנה אותי יום אחד אל תלמידתו הראשונה של מהר באבא בישראל, הגברת רות קררי בן שמאי, בתו של נשיא אגודת ישראל הראשון, יעקב רוזנהיים. כאשר נכנסתי לחדר הצנוע שהיא ייחדה למורה, חסד האהבה האלוהית פגע בי בכל העצמה. היה זה רק הבהוב קל, אבל מספיק כדי להפוך תודעה של אדם ארצי לגמרי, חסר כל הבנה ברוחניות, לכיוון ההפוך לגמרי. במשך כשש שעות ראיתי רק יופי וטוּב בעולם. האנשים שרגע לפני כן ראיתי בהם רק רוע ואנוכיות, חזיתי אותם כמלאכי אלוהים. כאשר החזיון נמוג אחרי כמה שעות, התחלתי בתהליך הארוך והבלתי נגמר של הגשמת הדברים, שלא היה לי מושג קלוש איך, ויחד עם זאת "מראת האמת" שמולה ניצבתי, הראתה לי חד וחלק את כל המזבלה הפנימית, אותה טיפחתי במהלך דורות רבים של פעילות אנוכית נבערת, הגורמת לכל הבעיות, המלחמות והאסונות הפוקדים את המין האנושי ללא הרף. תחת השראתו הישירה של מהר באבא, התחלתי לפעול כדי למחוק את משקעי העבר האפלים האלה, כדי להגיע בסופו של דבר אל החופש הרוחני האמיתי. בשלב מתקדם יותר, אחרי הרבה שנים, הבנתי שאני יכול גם לסייע לעולם למחוק את המזבלה האנושית, כיוון שאנו כולנו מחוברים בתת מודע, וכל אותם בני האדם והנבראים עימם יצרתי קשר מתחילת הבריאה, יש באפשרותי לסייע להם באופן סמוי, ללא קשר אישי – כאשר אני מוחק משהו רע בתוכי – אני מוחק אותו גם אצל האדם עמו הייתי מעורב בעבר, אפילו חלפו מאז מיליון שנה.

בשנת 1980 ירשתי את ספריית מהר באבא בישראל, שאותה ייסדה תלמידתו הראשונה של מהר באבא בישראל, רות קררי בן שמאי. בהמשך התחלתי לתרגם ולפרסם כמה מכתביו, ורונן כנראה מצא אותם.

העבודה הפנימית הזאת הייתה התוכן העיקרי של הפגישות עם רונן, ולמדנו כיצד לטפל במשקעי הבערות הפנימיים האלו, הכופים עלינו התנהגות כפויה הגורמת נזק לעצמנו ולאחרים.

מהר באבא נתן לתלמידיו הרצאות בנושאים האלו, ומכל הספרות הרוחנית העשירה שהתוודעתי אליה, לא ראיתי הסברים כל כך ברורים ורבי עצמה.

מהר באבא היה יודע-כל, וביכולת הזאת הוא השתמש ביומיום, תמיד לטובת בני האדם, ולעולם לא לעצמו. חי כל ימיו בצניעות נוראה, יחד עם קבוצת תלמידים מסורים שהיו מוכנים לקבל על עצמם את מעמסת ההתאמנות הרוחנית ותחת השגחתו של מהר באבא, היה זה אתגר על אנושי. מהר באבא סבל ייסורים קשים כל ימיו, ומעולם לא ניסה להתחמק מכך, או להשתמש בידע העליון כדי לשנות את מהלך חייו. הוא אמר שבא לקחת על עצמו את ייסורי העולם, אחרת עוצמת הייסורים שהולכים ומתגברים מחמת בערות בני האדם, תחריב את העולם. קיים תיעוד רחב שמהר באבא עזר לבני אדם רבים באופן על טבעי לכאורה, אך הוא תמיד התכחש שיש כאן תופעה על טבעית. לא פעם מנע תאונות קשות לתלמידיו ואחרים, פעמים רבות הציל אנשים שאיבדו כל תקווה והחליטו לסיים את חייהם. הסיפורים האלו מתועדים היטב על ידי אנשים אחראים ביותר, שאת חלקם הכרתי אישית.

אביא דוגמא אחת. במהלך מלחמת העולם השנייה מהר באבא היה עסוק באופן מיוחד בחיפוש אחר אנשים שהגיעו באמצעות התאמנות רוחנית נמרצת למדרגות תודעה עילאיות, אולם מאחר ולא היו תחת השגחת מורה מושלם, איבדו את הקשר עם המציאות, וכלפי חוץ נראו כאנשים שאיבדו את דעתם. מהר באבא היה האדם היחיד שידע ליצור איתם קשר, דבר שגם תלמידיו המתקדמים ביותר לא ידעו, וגם לפסיכיאטרים אין שום דרך להבין זאת. כנראה שהוא ידע לתעל את האנרגיות הרוחניות שהאנשים האלו חוללו לסיוע במאבק של המין האנושי לחופש, שלום ודמוקרטיה.

יום אחד מהר באבא וחבורתו הקטנה נסעו בין הכפרים אי שם בהודו בחיפוש אחר האנשים המתקדמים האלו. הייתה תכנית מסודרת לאיזה כפרים להגיע, אולם יום אחד מהר באבא מורה להם לנסוע בנתיב אחר, בלתי מתוכנן. התלמידים שכבר למדו על בשרם שכאשר מהר באבא אומר משהו, אין לערער על כך. באותו נתיב לא היה שום אדם מאותן רמות רוחניות נעלות שהם חיפשו. בדרך הם הגיעו לאיזה כפר נידח, ושם הם רואים משפחה רובצת מתחת לאיזה עץ. שום דבר שמישהו מאיתנו היה מקדיש לו תשומת לב. מהר באבא מורה לתלמידיו לברר מה הם עושים שם. התברר שזאת משפחה שאיבדה את כל רכושה, הם ננטשו לנפשם ולמעשה גוועו מרעב. אחד הילדים כבר מת. מהר באבא הורה לתת להם סכום כסף שיספיק להם לקיום ולנסוע לעיר הקרובה שם הבעל אמר שימצא עבודה ויוכל לאשפז את אשתו בבית החולים. באותה שעה משתוללת מלחמת עולם נוראית בכל רחבי כדור הארץ, בה נהרגו ונפצעו כל חודש מיליוני אנשים.

יחסו של מהר באבא לתופעת המוות. זה למעשה דבר שלא קיים. הוא מדבר על המוות "הקטן", או השינה, שבו אנו מאבדים את ההכרה, ואחרי כמה זמן חוזרים לאותו גוף. במוות "הגדול" אנו מאבדים לכאורה את ההכרה, ואחרי תקופה מסוימת מתעוררים בגוף חדש. למעשה איננו מאבדים את ההכרה אף פעם, אבל יש תהליך של נסיגה כדי שנוכל לנוח. כך שתקופת חיים בגוף הגשמי עלי אדמות דורשת תקופת מנוחה והפקת לקחים בספירה אובייקטיבית.

 

על המגבלות

ככל שהתעמקתי בנושא, במיוחד בהקשר להסתלקותו של רונן ואת המורשת שהותיר לנו, אני רואה את המגבלות שאנו "סובלים" מהן בספירה הזאת, לא כמגבלות, אלא כהזדמנויות, כמתנה מבורא עולם. רבים מתלוננים על כך שהעולם מלא בסבל, האימרה הידועה: "מדוע צדיקים סובלים ורשעים עולזים?" ידועה לכולנו. אולם ככל שהסתכלתי על כך במשך השנים, אין כאן עניין של רוע, עונש או סתם עולם אטום חסר הגיון. מצד אחד, אנחנו חייבם לשלם את חובותינו לעולם, כפי שמחייב חוק הקארמה – חוק הסיבה והמסובב, הקובע שלכל פעולה חייבת להיות פעולת נגד. כפי שאנו רואים, מכל העדויות ההולכות ומצטברות במאמר שאנו כותבים לזכר רונן, הוא למד והפנים היטב את העקרונות הללו. אני ראיתי כבר בשלב די מוקדם להכרותי עימו, שהוא לומד להשתמש במגבלה שהגורל קבע לו, כהזדמנות לשיכלול יכולות אחרות, להתקדם בלימודים, ללמד ולתרום כפי יכולתו לחברה. מעולם לא חשתי שהוא מוגבל, ולא חשתי שום צורך להתייחס אליו באופן שונה מאחרים. לגבי הוא דוגמא לאדם מתקדם, שלא נרתע מאתגרים, ובכך תרם רבות לכל בעלי המוגבלות עלי אדמות, שרבים מהם רואים עצמם כחסרי מזל, ומהווים מושא לפחד ודעות קדומות. כולנו מחוברים בתת מודע ובספירות העילאיות, למעשה כולנו מהווים אחדות אחת, ורונן תרם רבות לשיקום האחדות הזאת.

אין לי ספק שהוא ישוב וימשיך לתרום לאנושות.

בעיני רונן הינו בר מזל. הוא פסע צעד רחב בחיים האלו במשעול ההתקדמות הרוחנית, בה בשעה, לצערינו, רוב רובם של בני האדם נסוגים.

ברור לי שהאווטאר הורה לי לכתוב את המאמר הזה על רונן. זה קרה לי לא פעם בחיים האלו, שהונחיתי לבצע משהו שיש לו חשיבות רוחנית. לזכות בתשומת לב אישית כזאת מיישות נאצלת כזאת, זה הישג יוצא דופן. אנחנו רק יכולים להיות מאושרים בגורלו.

עציון בקר יוני 2022

 

 

◊◊◊◊◊◊

 

 

 

 

מיכל נמו סיון

רונן נפש מיוחדת ומשמחת

כשאני חושבת על רונן, מיד עולה במחשבתי רונן האדם ותכונותיו הייחודיות –

הזכרון המדהים שלו, סקרנות אינסוף, המוח העירני שאינו מחסיר פעימה, אלא מוסיף נדבך על נדבך; האנרגיה החיונית, ההתלהבות הרוחנית והחברותית, וההומור והשמחה שכמו פורצים ממנו תמיד.

גם בשיחת טלפון איתו, או לידו, תמיד חשתי בתנועה מתמדת של ישותו, כאילו נע קדימה ועוד קדימה ולא נח אפילו רגע.

אחד הדברים שאהבתי מאוד ברונן זה את המשפחתיות שלו. הוא אהב את המשפחתיות ואת הזוגיות עם יהודית, ואהב בכל לב את הבנות, והיה בעל ואב אוהב, איכפתי, מעורב וגאה בשלושתן, והן השיבו לו אהבה והערכה.

אהבה גדולה היתה בו, ובטחון בהיותו אהוב. תכונה שאני מאמינה שנטעו בו הוריו ומשפחתו האוהבת, והתמיכה האוהבת והנאמנה של אחותו ומשפחתה. הערכתי מאוד את המשפחתיות, הנאמנות והתמיכה של אורנה ומשפחתה ברונן לאורך השנים בכל דבר שנדרש, ובחגים.

ומרגש מאוד היה לראות את הטיפול המשמח והנפלא של יהודית והבנות, ואורנה והמשפחה כשהיה מאושפז. וסעודות ימי שישי שעשיתם בבית-החולים נגעו עמוק לליבי.

לא כל אחד זוכה למשפחתיות נפלאה כזו, ורונן זכה.

רונן התחבב ונכנס בקלות ללב חבריו וללב אנשים רבים שיצר עמם קשר. סובלן לעליות וירידות בקשרים, סלחן ודבק בטוב שניתן למצוא בכל אדם ובכל קשר.

בהתעניינותו הרוחנית רונן היה אקלקטי. הוא התעניין בנתיבים של זרמים רבים שביטאו את האמת האחת בדרכים שונות, ממקורות רבים, וממורי דרך רוחניים שונים, ולא ראה סתירה ביניהם, אלא להפך, הועשר מכך. אכן האמת האלוהית והרוחנית אחת היא, רק ביטוייה בזרמים השונים לפעמים שונים, ולפעמים המנהגים שנספחים ונדבקים לכך שונים.

נהניתי תמיד לדבר איתו. התעניינותו באוואטר מהר באבא וכתביו, היתה באהבה, הערכה והבנה מעמיקה. אהבתי גם לשוחח איתו על ההקשרים שמצא בספרות מזרמים שונים. נראה לי שכל מי שנפתח לפוטנציאל הרוחני של עצמה/עצמו, תמיד נפתח גם לזרמים שונים, חלקם מתוך המקורות התרבותיים הקרובים לנו ביותר בחברה בה גדלנו, וחלקם ממקורות שמדברים לאישיות הספציפית של כל אחת ואחד. כך שההתפתחות והיפתחות לחלק הרוחני שבאישיותינו היא תמיד אקלקטית, גם אם הבית הרוחני שלי הוא אצל אוואטר מהר באבא, ואחרים עשויים למצוא ענין או הזדהות בזרם או מורה רוחני אחר כלשהו.

אבל רונן נשאר פתוח לכל עבר כל הזמן. אחד הדברים שהם פועל התעניינותו בתחומים הרוחניים, הוא שהוא פגש הרבה אנשים וקבוצות שבאו מתחומים שונים, והתחבב ונכנס ללב כולם, ברצינותו, התמדתו, הבנתו המעמיקים, אופיו נעים ההליכות והמשמח, ונקיון ליבו.

בגלל התעניינותו של רונן בכל מה שמקדם ומרחיב את ראייתו הרוחנית ומעשיר את נפשו, בכך הוא גם היה האחראי להעשרת ספריות הקלטות בנתניה ובירושלים בהרבה הרבה ספרים וטקסטים רוחניים, שמהם יעושרו גם רבים אחרים. כך שפועלו ותחומי התעניינותו ממשיכים לפעום אחריו.

אשר למדיטציה היומיומית שלו, רצינותו, התמדתו, ולכן גם העומק והאיכות… תמיד הצטייר לי, ושיתפתי אותו בכך, שבזמן המדיטציה שלו הוא הופך למבוע של אנרגיה רוחנית, שנובעת ״ונשפכת״, מטהרת ומשפיעה טובה על כל דיירי הבנין, ומשם מתרחבת באדוות אל תוך האזור. אין לי ספק שכך היה.

בסוף הביקור שלי בשבעה נכנסתי לחדר הקטן שבו רונן עשה את המדיטציה שלו. הרגשתי שנכנסתי ממש למקדש מעט. הבטתי באוסף התמונות של ישו, אוואטר מהר באבא ועוד ישויות רוחניות שחלקן אני מכירה וחלקן לא. האנרגיה בחדר היתה מקודשת ומדהימה, פרי המדיטציות היומיומיות שלו, והברכה שזרמה גם אליו בזכות פועלו ונקיון נשמתו המאירה והשמחה.

ביחסי עם רונן אף פעם לא חשתי שאני בקשר עם אדם עיוור

להפך, פיקח היה מהרבה אנשים רואים…

תודה רונן על הקשר המלא ענין ושמחה איתך

תודה ליהודית לילך וענבר שפתחתן את הבית והלב תמיד

תודה לאורנה לעומר נעה והמשפחה המסורה והאוהבת

וג׳י אהבתו של מהר באבא

 

 

תמונות ששיתפה מיכל נמו סיון:

 

כנראה ביומולדת של אוואטר מהר באבא, אצל מיכל נמו

מימין לשמאל: מיכל נמו, מירב, רחלי (ז״ל), חגית, רונן

מלפנים: שירה ושי

שק המתנות ביומולדת של מהרה שיוצא תמיד קרוב לחג המולד

רונן אהב לחגוג את חג המולד ונהנה שגם אנחנו אהבנו

בצילום מימין לשמאל: מירבי, גיל, רונן ומיכל נמו

 

 

 

◊◊◊◊◊◊

שי אהוד:

את רונן הכרתי לפני חצי יובל, כשעברתי לגור בבניין בו גר עם רעייתו יהודית. הפעם הראשונה שנפגשנו, הייתה בחדר המדרגות, כשעשה כושר ע"י זה שהיה יורד ועולה במדרגות ארבע קומות רק בשביל הספורט. כבר הפרט הזה הרשים אותי, כאדם שבאותה תקופה היה עולה לדירתו בקומה הראשונה במעלית… במפגש הזה הוא סיפר לי בהתלהבות רבה כדרכו, על האוטוביוגרפיה של יוגי. דבריו הקסימו אותי, ועד היום אני לא בטוח אם זה בגלל התוכן, או בגלל איך שתיאר את הדברים. בנדיבותו, הוא הציע להשאיל לי את הספר, ואני רותקתי לספר כמו גם לרונן, וככה התחילה חברות שנמשכה שנים.

בצעירותי התעניינתי בתחום הרוחניות, אבל השירות הצבאי והלימודים ניתקו אותי מזה להרבה שנים, בזכות רונן חזרתי לקרוא ספרים בנושא. רונן המליץ לי על ספרים נוספים וכך נחשפתי לספרים ומורים רוחניים אחרים שמעולם לא שמעתי עליהם. בהמשך רונן צרף אותי למפגשים שארגן בבית שלו, ובזכותו יצא לי להכיר אנשים מרתקים שלא הייתי פוגש ללא התיווך של רונן, בכלל הדהימה אותי היכולת שלו להתחבר בקלות לאנשים.
עבורי רונן היה Role model לאדם שהמגבלות הפיזיות לא מנעו ממנו לתפקד. תמיד הדהים אותי הזיכרון שלו לשמות, לפרטים ואפילו למספרי טלפון, כשהייתי מחפש לרונן ספרים מוקלטים והרצאות באינטרנט הוא היה מכתיב לי כתובות של אתרים ושמות של ספרים והרצאות. לא הצלחתי להבין איך הוא מצליח לזכור את הכל.

מעבר לכך, לרונן היה ידע נרחב בנושאים רבים וסקרנות ורצון ללמוד כל הזמן דברים חדשים, הוא היה אדם אקלקטי, פתוח וגמיש מחשבה. הוא לא היה נעול רק על זרם אחד של רוחניות, היה חשוב לו לשמוע דעות שונות ומנוגדות ולהבין מה דומה ומה שונה, לחשוב ולהתפתח כל הזמן.
השנים חלפו, שנינו הוספנו ידע וקמטים, גידלנו ילדים והתפתחנו. גם כשעברתי דירה, החברות בינינו נשארה ואף העמיקה. למדתי מרונן הרבה דברים לאורך השנים, התחברתי כל כך לאופטימיות, לאנרגיות הטובות ולאהבת האדם שהפיץ על כל סביבתו. לא פלא שאסף סביבו חבורה כל כך מגוונת לאורך השנים, שנמשכו אליו כמגנט. הוא היה האבן השואבת והדבק של כולנו.
משיחות רבות עם רונן אני יודע שהוא האמין בגלגול נשמות, לכן הוא התייחס לגלגול הזה כגלגול אחד מתוך כמות עצומה של גלגולים שכל נפש צריכה לעבור עד שהיא מסיימת את מסלול ההכשרה שלה. זכיתי לקחת חלק בגלגול הזה של רונן, ואני יודע שגם בגלגולים הבאים שלו, אנשים ייהנו מחברתו וחוכמתו.

 

 

◊◊◊◊◊◊

 

 

לרונן- הגר שגיא ליכטנשטיין

בזמן השבעה ענבר, בתו של רונן, ציינה בשיחה אגבית שרונן סיפר שאני כבר רוצה שיהיה לי שיער לבן.

חשבתי לעצמי, זה כל כך אזוטרי, כל כך קטן, ועם זאת, כל כך מאפיין אותי וכל כך מאפיין את רונן-  לזכור את זה ולתת לזה משמעות.

הוא הכיר את האנשים בחייו בצורה כה אמיתית ועמוקה, הכיר את האופי, המהות והנפש שלהם.

אומרים שזה בזכות הזיכרון הפנומנלי שלו, או בזכות העיוורון שמנע ממנו הסחות דעת כמו מראה חיצוני, מסכים ושאר שטויות.

אלה אולי תרמו אבל הסיבה האמיתית הייתה פשוט הוא, מי שהוא, הנפש המדהימה שלו, האהבה הטהורה שלו לאנשים, אלינו, הסקרנות והתשוקה לראות ולהכיר את החיים עצמם.

רונן היה כל כך מלא אהבה ונתינה, הוא באמת ובתמים התעניין במי שישב מולו, תמיד.

הוא אהב להכיר את האנשים בחייו, את נבכי נשמותינו.

הוא שמח לשמוע את דעותינו על נושאים שונים ורצה תמיד ללמוד דברים חדשים, לא משנה מה, מכתבים עתיקים ומורכבים ועד סיפורי ילדים, כל מה שעניין אותנו, עניין אותו.

אני מקווה ורוצה להאמין שיחד, אנחנו, האנשים הרגילים, הצלחנו להעניק לו את האהבה הגדולה והבטחון שהוא לבדו ובאצילותו העניק לכל אחד מאיתנו.

 

◊◊◊◊◊◊

 

הדברים שאמר מישל עסאף בערב לרונן, 11.6.2022:

אני מכפר מעיליא בגליל.

הגעתי לשתף אתכם בזיכרונות היפים שלי מידיד הרוח והנשמה רונן, שזכרו נותן השראה ואהבה למכריו ולמקורביו.

עשרים שנה הכרתי אותו. בשני העשורים פגשתי אותו פעם אחת ויחידה לפני עשר שנים בחיפה. שיחות שבועיות וחודשיות קיימנו יחד. דברנו על כל דבר שעניין אותנו ממדע ועד מיסטיקה.

הכרתי את רונן דרך האגודה למימוש העצמיות ((self realization fellowship באמריקה. התקשר אליהם רונן וביקש מספרי טלפון בארץ של אנשים שלומדים שיטת kriya yoga. זו שיטה ייחודית ודרך חיים לחקר הנפש הרוח והיקום. ומהיום שדבר איתי בנינו ידידות עד עזיבתו לעולם האחר.

בזמן היותו בבית החולים איכילוב טפל בו ד"ר חנא עסאף שהוא בן דוד שכן. הוא התרשם מרונן והביע דעה ואמירה מרוממות נפש:

במצעד החיים נפגשים עם המון אנשים אשר נעלמים לנו רגשית ומהמחשבה, ומתפוגגים כאילו לא היו. ויש אנשים שפוגשים אותם פעם בחיים, והם נשארים איתך בתוך המחשבה והרגשות, ונוטעים בתוכך זיכרונות מהוללים. לנצח ועד.

וזה רונן באמת. צורתו הפיזית נעלמה מחושינו אבל רוחו מהדהדת ומחלחלת בינינו, מטפטפת ושופכת השראה, אושר, עושר, אהבה, נאורות.

הוא קיבץ אותנו ממקומות שונים, וכעת מרגישים אותו בחוויות החיים שעבר, במוזיקה ששמע, באוכל שאהב.

רונן היה אדם מובחר ונאור, יוגי אמיתי ונדיר.

היו לו תכונות של סופר, משורר, מוזיקאי. מדען, ופילוסוף. אהב אדם. בעל תרבות עילאית. ומשפחה מוצלחת. מטיף לאהבה ושלום. אחווה ושמחה. נעים דיבור. אהב קשר אנושי, ושאף להיות מושלם.

וזה היעד שלו בחיים, אמת ושלמות. ואלה תכונות המבורכים, הקדושים.

הוא נולד בארץ היפה והמבורכת. אבל האמין באחדות בני האדם בכל דור וזמן.

הסתכל על מהות ולא על הקליפה החיצונית, ולא עניין אותו צבע עור, מקור דת, לאום. הוא ראה בני אנוש כיצירה אלוהית אחת. האמין באמירה התנכ"ית: ועשינו האדם מדם אחד, כל אומה ועם.

רונן היה אזרח העולם. לזכרו נפגשנו, ובזכותו העלינו אמירות יפות וזיכרונות קסומים.

 

◊◊◊◊◊◊

 

19 יוני 2022

נרי פינק

בסוף הקיץ הקודם החלטתי שאני לומד לשחות חתירה וכך, בשעות הערב של יום רביעי, 27 אוקטובר 2021, כאשר אני בדרך לשיעור העשירי והאחרון, רונן התקשר ודי בנון-שלנטיות הודיע לי שהוא בבית חולים, מסתבר שחלה במיאלומה שאכלה לו חוליה והוא עבר ניתוח, עכשיו הוא בשיקום והכל ממש ממש בסדר.

אני לא שחיין גדול, יותר נח מאשר שוחה ואולי גם בגלל זה לא היתה פעם אחת מאז אותה שיחה שנכנסתי לבריכה ולא חשבתי בשלב מסוים על רונן. זה נדבק. כך גם לגבי while my guitar gently sweeps שבלוויה שמעתי את התרגום שרונן תירגם. שמענו את השיר כשהיינו לפני שבועיים בצ'כיה ואצלי העיניים התחילו לדמוע.

"המפגש המחודש" עם רונן, כמו גם ההסתלקות שלו מהעולם, בשלב מסוים צפויה ובכל זאת עדיין מפתיעה, השיחות הקצרות שהיו לנו בין לבין, גם דברים שאת פה ושם זרקת וזיכרונות שהעלית – כל אלה גרמו לי לטלטלה והכניסו אותי למערבולת כמעט בלתי פוסקת של מחשבות ורגשות. נדמה לי שמעולם קודם לכן לא חשבתי כל כך הרבה על רונן, סביב רונן, גם כשהיה בבית חולים, גם אחרי שנפטר. חבל, כמובן, שלא הקדשתי לו כל כך הרבה מחשבה גם בחייו לפני האשפוז.

הרגש הראשון והדומיננטי במערבולת הזאת הוא חרטה. חרטה על זה שהייתי חבר בינוני מאד (שלא לומר חרא של חבר) במשך המון שנים. חרטה על זה שפספסתי את רונן.

למרות שאני מכיר אותו שישים שנים בערך וגדלתי אתו וכילד ראיתי מדי יום עם מה הוא מתמודד, נדמה לי שרק כשראיתי אותו שוכב בבית החולים, לפעמים מחובר לצינורות, לא רואה, אוזניו כרויות לשמוע קול מוכר – רק אז קצת הבנתי או התחלתי להבין עם מה רונן התמודד, באצילות ובגבורה, במשך כל חייו, ואיזה תעצומות נפש נדרשו ממנו. אז גם קלטתי כמה מעט נתתי לרונן בחייו וכמה מעט נדרש היה ממני על מנת לתת לו קצת יותר. כמובן שהיו לזה סיבות ותירוצים כאלה ואחרים וככה זה בחיים, אתה לא שומר על קשר הדוק עם כל מי שגדלת אתו – ובכל זאת הצער הוא עמוק, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ועכשיו גם לא ניתן לתקן. אני מניח שחלק מהכאב הגדול שאני מרגיש גם עכשיו זה בגלל שמותו של רונן הוא עוד חתיכה במות הילדות שלי.

מה שקצת מקל עלי בסיפור הזה הוא הידיעה שהספקתי לומר לרונן, בחייו ועוד לפני שחשבתי שמותו מתקרב, חלק ממה שאני מרגיש כלפיו וחושב עליו. אמרתי לו, בין היתר, שהוא אחד האנשים היותר מרשימים, אצילים וגיבורים שהכרתי.

הילדות שלי שזורה בזו של רונן. אני מניח שנפגשנו בשנת 1962 או תחילת 63 (רונן כמובן היה יודע את הפרט הזה), כשאני בן 3 והוא בן 4. גדלנו דלת מול דלת – והדלתות היו פתוחות אז. אמא שלי ונעמי היו עקרות בית שהפכו לחברות טובות, כל יום קפה זו אצל זו, לפחות פעם ביום (ורק עכשיו, כשרונן היה בבית חולים, רותי סיפרה לי שהיא זוכרת איך אמא שלי ממש נשברה כשנעמי נפטרה. אני לא זוכר את זה, אני כן זוכר יום שישי שאני מגיע הביתה אחרי שבועיים מהצבא, הדלת נעולה ולי אין מפתח, הכלב לא נובח, אני דופק אצלכם, אמא שלך פותחת, אני אומר לה שאמא שלי בטח עם הכלב בחוץ ואני צריך מפתח – והיא אומרת לי נריל'ה קרה משהו נורא, הכלב מת….).

מטבע הדברים רונן ואני הפכנו חברים, בחלק מהשנים גם חברים קרובים. הלכנו יחד לגן אהובה, אח"כ לגן חווה, ביסודי נפרדנו (הוא למד אצל המורה ציפורה, אני נתקעתי אצל מאשה לשם, אח"כ הוא עבר לניצנים ואני לאילנות), בחטיבה חזרנו ללמוד באותו בית ספר, שישית עד שמינית למדנו באותה כיתה, מן הסתם מדי פעם היינו הולכים לבית ספר ביחד בבוקר וחוזרים בצהרים. רונן היה חלק בלתי נפרד מהילדות שלי– ועד מותו היה ההיסטוריון הבלתי מעורער שלה. אני לדוגמא לא זוכר עד היום מתי/באיזו כיתה הייתי כשאושפזתי בבית חולים. רונן ידע. הוא גם ידע לספר לי, כשהיה בבית החולים, שהיתה שנה שהיינו ברוגז ולא דיברנו עד שנכנסנו יחד למעלית ואחת האימהות הציעה שנפסיק… אנילא זוכר באיזו כיתה זה היה ומה היתה הסיבה….

אני כן זוכר את סבתא מוסיה וסבא מרדכי מגיעים באוטובוס, היא נמוכה ומתגלגלת מצד לצד, הוא גבוה ורזה, לבוש מכנסיים שחורים, חולצה לבנה ומגבעת. אני זוכר המון ארוחות ערב אחד אצל השני (לא זוכר אם היתה שינה משותפת). זוכר את אוסף הפייפים של ליפא. אני זוכר אותנו ילדים בני ארבע או חמש, שוכבים על הגב מתחת לבנין, רואים את העננים שטים  וצועקים – הבנין נופל, הבנין נופל….אני זוכר את רונן שועט מגן חווה לגן שרה הצמוד ובשלוש בעיטות (עם הנעל הגבוהה שנעל) מפרק לגורמים את הדחליל המעצבן שלהם, לשמחת ילדי גן חוה.

אני זוכר את רונן ואותי הולכים במצוות נעמי קיץ אחרי קיץ, כל קיץ, כל יום, למרכז הקטן, על מנת שרונן ישתה (עד הסוף) כוס מיץ גזר אצל אהרון וחיה, לחיזוק העיניים. אני זוכר סוכות שישבנו בהן ביחד, אוהלים שבנינו בדשא האחורי, שעות בהן בילינו יחד במחסן, מאות שעות בהן אנחנו יושבים בחדר שלו או שלי, מקשיבים לתקליטים – ביל היילי, אח"כ הצלליות, אח"כ סטטוס קוו (שעד היום אני לא יכול לשמוע…). רונן מגלה את אריך פון דניקן ומרכבות האלים. לילות קיץ חמים ונטולי מזגן בהם אנחנו יושבים אצלו בחדר ורונן משגע אנשים בטלפון עם חידונים שהמציא, כאילו במסגרת תכנית רדיו (מי המציא את הפולקסווגן? שני אנשים, אחד קראו לו פולקס, השני קראו לו ווגן). הקורבנות נבחרו באקראי מספר הטלפונים או במכוון – אמא של יובל טריסטר שעבדה בבנק הפועלים והקורבן העיקרי –  המורה לתלמוד, מר גנזך.

בבית החולים רונן סיפר לי (קצת) על בחורות שרצה בתיכון והעלינו באוב את המורה שבדרון (רונן זכר שקראו לה פרומינה), שהיתה אז כבת 28, מאד שופעת, לבושה במיני שחור קצר, יושבת ברגליים משוכלות על השולחן מול עיניו של רונן, שתמיד ישב בשולחן הראשון. יש מצב שהיא אפילו ישבה על השולחן שלו. רונן סיפר לי איך היה יושב בשיעור, מסתכל על הרגליים של פרומינה וחושב כמה בלגן יהיה בבית הספר אם ישלח יד לכיוון…. הוא סיפר שנורא קינא בגיל 17 בכל אלה שלמדו נהיגה ושהלך לדבר על זה עם אבא שלי, ש"הרגיע" אותו איכשהו (רונן כנראה סיפר לי בקצרה מה אבא שלי אמר לו, נדמה לי שזה היה משהו על ההישגים שלו עד אז, אבא שלי לא יזכור ואת רונן אי אפשר לשאול. אבא שלי, לעומת זאת, שאף פעם לא היה הכי חברותי בעולם, סיפר לי על ערבים שבהם היה יושב עם ליפא ומדבר אתו על כל מיני נושאים וכמה ליפא, כמו רונן, היה אינטליגנטי ובעל ידע רחב, בהמון תחומים. הוא גם חזר ודיבר על המאמצים של נעמי להביא את רונן לעולם).

א-פרופו נהיגה אני כן זוכר סצינה שבה רונן עומד בחלון המזרחי של החדר שלו, מעל החניה, ואני, שבאותו יום עברתי טסט, מציע לו להצטרף אלי לסיבוב קצר בפיאט 600 של הדודה אלזה שטסה לחו"ל והשאירה את הרכב אצלנו בחניה. רונן ענה לי – אני אראה מכאן…

אני לא יודע כמה רחוק הוא יכול היה לראות אז אבל בכל מקרה לקחתי את הרכב לסיבוב ממש קצר ברח' רדינג ובכניסה חזרה לחניה (לא היה אז מחסום) לא מצאתי את הברקס ולפיכך שברתי ימינה ונתקעתי בגדר הרשת (לפני שנעטפה ורופדה בצמחיה).יצאתי מהרכב והסתכלתי למעלה, רונן צהל אלי מהחלון, אמר שראה הכל, נהגתי ממש יפה…..

רונן היה, בחייו כל מה שרשום על המצבה שלו – אדם רוחני ומלומד, לבו הפיץ אור, מלא אהבה ונתינה לזולת. אני אוסיף שהיה איש נדיר ואציל ומיוחד, ולצערי הגדול איננו עוד. מתוך העלטה שבה היה שרוי רונן הפיץ הרבה אור, תמיד באיפוק, לא מבקש דבר לעצמו, מודה 700 פעם על כל מחווה קטנה ומה שהכי מדהים אולי זה שתמיד שמר על אופטימיות ואף פעם לא קיטר או התלונן, למרות שאלוהים חילק לו ביד נדיבה סיבה אחרי סיבה.

אני מאד מקווה שרונן מצא את מקומו הראוי בעולם טוב יותר ומאד מאד מתגעגע אליו.

 

נרי

◊◊◊◊◊◊

 

רונן

 

אפשר לחלק את העולם לכמה רבדים של אנשים

חלקם מעט אדישים, שאינם ממהרים להתחכך בו מעבר למה שדורש היומיום

והעולם, אדיש גם הוא, מתקשה להגיב ולהשיב.

אתה היית אחר. חד פעמי בנוף האנושי המוכר.ער יום ולילה, חיישן אנושי

חסר גבולות. מגדלור שמחכה לספינות,מסמן להן לעצור,להשליך עוגן.

מבקש לעלות לכל מסע שהוא, לגעת, להצמיד ללב

מסעות גאוגרפים, מסעות מטפיסיים, חיזרת כמו מאהב

אחר כל הזמנים, עבר הווה ועתיד. שזרת אותם למקום וזמן אחד.

בתוך הסיטואציה הזו, הרצינית משהו,היית איש מצחיק. לא פספסת הזדמנות

לשעשע. היית מאסטרו של חיקויים.

חיקית מורים, או טיפוסים שחלפו בשכונה באופן מושלם.

החיוך שלך היה כמו סיסמה לאושר ולניקיון הלב. חיוך טהור מדבק.

סקרן בלתי נלאה. שואל,תמיד בליווי צליל תמים, כאילו לא אתה

המומחה להיסטוריה שמכיר את אחרון הפרטים.

הספרדים לא אנטישמים נכון ?… תגיד, פראג יפה כמו שמספרים?…

איזה מוזאון מומלץ לראות בפירנצה?

כשהעולם ניסה להכאיב המצאת לעצמיך נתיבי בריחה

מה שנלקח ממך השבת אליך בצורה אחרת, מעוצבת מחדש.

כשמקום אחד הכזיב וכבה, מקום אחר בך נולד והאיר.

ידעת שהחיים אינם ממד אחד, שישנם שכבות לכל מי שרק מוכן להציץ

ראית מה שעיניים אינן יכולות לראות. שחיים שלמים מתרחשים במקומות

אחרים.

בסוף היום כשמסתכלים על חייך הם היו מלאים ניצחונות

הילד שבך מעולם לא נשחק, הוא סחב אותך על גבו

שניכם יד ביד נפרדתם מהעולם מנצחים

משאירים שובל ארוך של זיכרון יקר ומתוק של אהבה ויושרה

תמיד אהבנו אותך,…..לא נפסיק.

שלך, טל (בדני).

◊◊◊◊◊◊

 

חמי היקר – רונן בס ז"ל,

קשה לכתוב עליך בלשון עבר. הרי איך אפשר לתאר אדם שבלי לראות בחר בטוב ?!

ביומיום אנחנו מוצאים את עצמנו מתלוננים ונכון זה לפעמים חלק מהחיים,

אבל אתה, אתה היית ותהיה לי להשראה, כי מה שאני זוכר ויודע ממך זה שמחה זה חיוך זה חיוביות.

אתה זה שגרמת לי להעריך את החיים יותר.

כל שיחה איתך תמיד הגיעה לעומקם של דברים,

פשוט הייתה לך נפש מיוחדת ומלאת אהבה שמקרינה רק את חצי הכוס המלאה.

התמונה שבחרתי היא תמונה של ניצחון והיא בעיניי מסמלת את מי שהיית.

זכינו בכבוד הזה לשמח אותך בחתונתנו.

אתה גיבור בעיניי, כי אני יודע שעד הרגע האחרון נלחמת !!!

אבל זהו בורא עולם לא רצה שתסבול יותר וכנראה יש לו תכניות אחרות בשבילך שם למעלה. תנוח על משכבך בשלום ותשמור על כולנו מלמעלה 🙏

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים גיבור שלנו 😇

גל פיליאן, בעלה של לילך בתו של רונן

 

 

◊◊◊◊◊◊

 

 

 

 

 

 

 

 

על מורים רוחניים ותנועות רוחניות

 

 

רונן התעניין בתורות רוחניות רבות. תיאוסופיה, אנתרופוסופיה, מהר באבא, רמאנא מהרישי, פרמהנסה יוגאננדה. הדתות הגדולות כמו היהדות, הנצרות, האסלאם, בודהיזם וכן הלאה. כוונתי כאן לנסות ולשרטט את עולמו הרוחני העשיר של רונן, שעגלתו הייתה עמוסה לעייפה, והיה אולי נכון להגיד רכבת ארוכה עמוסת קרונות בכל טוב המסרים והספרות הרוחנית בארץ ובעולם. העורך

נביא כאן כמה דברים אודות התיאוסופיה.

התיאוסופיה – חוכמת האלוהים – הינה למעשה עתיקה כקיום הבריאה. במאה התשע עשרה היא נוסדה – או חודשה – על ידי הגברת הלנה בלבצקי. הגברת בלבצקי הושפעה במסעותיה במזרח הרחוק מכמה מאסטרים ובהשראתם כתבה את ספריה, שלמעשה נתנו דחף "לעידן החדש". בספריה היא מתארת את תולדות היקום, שאפשר להקביל זאת במידה מסויימת לסיפורי ספר בראשית.

בלבצקי פעלה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה,תקופה שבה המטריאליזם הגיע לשיאו. המדע ראה את הבריאה כעשויה מחלקיקים סופיים, ולא ראה פן רוחי כלשהו בבריאה. מעניין שמסתובב סיפור מעניין שאלברט אינשטיין קרא את ספרה של בלבצקי "התורה הסודית" והושפע ממנו. כעשרים שנה לפניו, בלבצקי מתארת בכתביה את המעבר של חומר לאנרגיה ולהיפך.

אברהם אורון הוסיף:

"אין דת הנעלה מהאמת"

על האוניברסליות והאי-דוגמטיות של התאוסופיה"

 

"תו המפתח המהותי של התנועה התיאוסופית לאורך כל שנות קיומה היה האוניברסליות שלה. מעצם טבעו של המסר שלה, מטרותיה והאידיאלים שלה, היא לעולם לא יכולה להיות מוגבלת לאף קבוצה אחת של בני אדם, לאף קבוצה אתנית אחת של האנושות, או לכל מחלקה אחת של מחשבה ועשייה אנושית.

כל מה שהוא באמת תיאוסופי, הוא אוניברסלי ללא תנאי במשמעות וביישום, בתיאוריה ובפרקטיקה.

לעומת זאת, כל דבר שהוא דוגמטי, לא סובלני, עדתי ומצומצם, לעולם לא יכול להיות תיאוסופי אמיתי, לא משנה מה עשוי להיות הדש המצויר, או המילים היפות, שבאמצעותן הוא מוצע ומוצג."

ספריה העיקריים של הגברת בלבצקי הם "התורה הסודית", שכאמור תרגמתי את התקציר שלה לעברית, "איזיס החשופה", "המפתח לתיאוסופיה" "קול הדממה".

אפשר להכנס לאתר "תיאוסופיה בישראל", ושם מצוי חומר בשפע אודות התיאוסופיה.

כמו כן אפשר לחפש באנגלית:

Blavatsky, Secret Doctrine, Isis Unveild,  The Key to Theosophy and The Voice of the Silence.

 

 

על רודולף שטיינר                                                                                                    

ד"ר רודולף שטיינר, חוקר הרוח הגרמני, שנולד ב-1860 ונפטר ב-1925, החל את דרכו בתנועה התיאוסופית כאשר מילא את תפקיד נשיא הענף הגרמני. מכל מיני סיבות הוא החליט לעזוב את התנועה התיאוסופית והקים את התנועה האנתרופוסופית – חוכמת האדם. פעילותו הייתה אינטנסיבית בצורה בלתי רגילה. במשך כעשרים וחמש שנה הוא נתן כששת אלפי הרצאות בנושאים רבים. מהיסטוריה, מדע, רפואה, חקלאות, אמנות, ועוד נושאים רבים. הוקמו גני ילדים ובתי ספר אנתרופוספיים ברחבי העולם, בהם מחנכים את הילדים והנערים לפי שיטתו, האמורה להעניק לבני האדם הצעירים רוח מחשבה חופשייה ומשוחררת. שטיינר מצייר תמונה של קוסמוס רוחי המורכב מיישויות רבות מעלה, שחלקן גם מנוגדות, כך שעלינו למצוא את האיזון בין הכוחות האלו ובכך להצעיד את הקוסמוס קדימה.

אני יכול להביא כאן מאמר שתירגמתי מאגלית – "האני והעצבנות".

http://daniel-zahavi.co.il/%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%94-%D7%90%D7%A0%D7%99/

זה מאמר קצר ומייצג, בו שטיינר מסביר את המבנה של האדם, והבעייתיות שלו כאשר מערכותיו אינן ערוכות באופן הראוי. אביא כאן את הערות השוליים:

זוהי כנראה אחת ההרצאות הפופולאריות של רודולף שטיינר, ואני נעזרתי בה רבות במשך השנים בהן עסקתי בתירגול עצמי. בשנים האחרונות שיכללתי את תרגיל שיפור כתב היד, וצרפתי אליו את תרגיל זכירת הדברים במהלך הפוך: אני מנסה לזכור משפט כלשהו, ואז כותב אותו בכתב יד מהסוף להתחלה, וגם את האותיות עצמן אני כותב בכיוון ההפוך ממה שאנו רגילים בעת כתיבתן. אני חש שהדבר מעניק עוצמה רבה נוספת לכוח הזיכרון ולפיתוח השקט הנפשי. התרגילים האלו, או אולי נכון יותר לומר – עבודה פנימית – גורמים להפסקת התהליכים האוטומאטיים הפנימיים, ולניהול מודע, תחת שליטה, של המערכת המורכבת של נפש – מוח – מערכת עצבים – יד – עין.

————————————————–

מדע הרוח רואה את האדם כישות בעלת ארבעה מרכיבים: הגוף הגשמי – מינראלי שיש לאדם בדומה לממלכת המינראלים. גוף החיים או הגוף האתרי – משכן כוחות החיים והצמיחה. זהו היסוד שיש לאדם בדומה לממלכת הצמחים. לצמחים יש גוף גשמי וגוף אתרי. הגוף האסטראלי הוא הנושא של התחושות, האינסטינקטים וכדומה, שיש לאדם בדומה לבעלי החיים, שלהם גוף גשמי, אתרי ואסטראלי. האני, הניצוץ האלוהי המיוחד שבאדם. הוא מאפשר מודעות עצמית ומאפשר לאדם להפוך לישות חופשית בעלת יכולת בחירה בין טוב לרע

בנוסף כתבתי מאמר זיכרון לאחד האנתרופוסופים הראשונים שפעלו בארץ – מר בנציון בננו וולקוביץ, שאותו הכירו רונן ובני משפחתו.

http://daniel-zahavi.co.il/%D7%9C%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%91%D7%9F-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%A0%D7%A0%D7%95-%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5-%D7%9E%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95/

 

 

 

 

 

 

 

 

על מהר באבא                                                                                                           

 

מרוואן שאריאר איראני, היה מורה רוחני שפעל בהודו במהלך המאה העשרים. אחד מתלמידיו כינה אותו מהר באבא, – אב הרחמים. מוצאו היה ממשפחה שברחה מאיראן מחמת רדיפות הדמים של המשטר המוסלמי כלפי העם הזורואסטרי, שברובו הושמד או נטמע במהלך הכיבוש המוסלמי של איראן. מאות אלפי זורואסטריזם נמלטו מאיראן ומצאו מקלט בהודו, שהייתה בדרך כלל ארץ סובלנית לכל העמים והדתות.

מהר באבא נחנך על ידי חמישה מורים בתחילת המאה העשרים, והם שהכתירו אותו בתואר אווטאר – התגשמות אלוהית עלי אדמות. הוא היה אחד המורים השקופים ביותר בהיסטוריה – חייו מתועדים ממש מרגע לרגע כמעט, חיי הוריו ידועים היטב, ובכל זאת הוא היה גם אחד המורים המסתוריים ביותר. מצד אחד הוא הפגין את יכולותיו כיודע-כל, שבזה הוא השתמש באופן שגרתי. האנשים סביבו חשו שקופים לחלוטין. אנשים שבאו אליו עם שאלות ובקשות, קיבלו את  התשובה לפני שבכלל העלו אותה. הוא לא נהג להסביר לתלמידיו מה משמעות מעשיו, אולם במשך הזמן הם הבינו שלכל דבר יש משמעות עמוקה, ובמיוחד למדו שלא להתווכח איתו כאשר הוראותיו לא נראו הגיוניות. תמיד כאשר הסכים לדעת התלמידים, בדרך כלל הדברים התהפכו לכיוון ההפוך. מהר באבא לקח על עצמו סבל אינסופי מהיום שבו הוא נחנך לראשונה על ידי המורה המסתורית בבאג'אן, שברחה בצעירותה מבלוצ'יסטאן ובחרה להשתכן בפונה, בדיוק בדרך שבה אמור היה מרוואן הצעיר אמור להגיע לבית הספר. היא חנכה אותו כאשר היה בן 19, ולאחר מכן הפנתה אותו אל דמות יוצאת דופן אחרת בהודו – סאי באבא משירידי. (אין לטעות בין אדם אחר שהשתמש בשם הזה במאה העשרים). סאי באבא שהחל את משימתו באמצע המאה התשע עשרה, גם הוא היה בעל יכולות אינסופיות והוא נהג להשתמש בהן. סאי באבא הפנה את מהר באבא אל תלמידו אופאסני מהרג', שעמל יחד איתו כשבע שנים כדי להכשירו לתפקידו באוניברסאלי.

החל משנת 1925, מהר באבא החל לשמור על שתיקה מוחלטת, כשהוא מתקשר עם לוח אלפאבית ושפת סימנים. לא הייתה לזה שום השפעה מגבילה על התנהלות הדברים, והכל זרם לכאורה כרגיל. הוא אמר על כך שאם המילים שניתנו לנו ללא סוף לאורך הדורות לא מביאות לשום שינוי, אזי הוא ישתוק במהלך החיים הזה. מדי פעם הוא הבטיח שישבור את שתיקתו, אבל כל העת דחה זאת, עד ליום פטירתו, שבו, לעדות תלמידו הנאמן, הוא אמר את מילת האום.

כפי שאנו עשויים להבין, הוא פעל מאחורי הקלעים כדי לשכך את התוצאות הקשות של התנהגות המין האנושי ששקע בבערות וחומרניות, אבדן גמור של תחושת האחווה והרעות, חוסר אמון בין בני האדם והאמות, העלול לגרום להכחדת העולם. תנועות רוחניות מהודו ורחבי העולם פנו אליו להדרכה. היה לו קשר עם התיאוסופים הראשונים, וודנטיסטים, סופים ועוד רבים וטובים.

הוא נפגש עם ארנסט ווד באחד ממסעותיו למערב. הוא התייחס לקרישנמורטי, ואם אינני טועה, אמר שהיה מאסטר מהמדרגה החמישית, שזה אדם מאוד מתקדם, שהגיע סמוך מאוד לקו הסיום של ההתפתחות האנושית. לא מצאתי שום התייחסות של מהר באבא אל שטיינר, פרט לעובדה, המופלאה קצת בעיני, שהוא התחיל את שתיקתו מאה יום לאחר פטירתו של שטיינר. מאחר והוכח פעמים רבות שמהר באבא היה יודע כל, אין לי ספק שהוא היה מודע למאמציו העצומים של שטיינר בשיקום מעמדו הרוחני של המין האנושי.

מהר באבא לא הקים שום תנועה רוחנית. הוא אמר שכל הידע כבר ניתן בעבר, והגיע הזמן שנחיה אותו. הוא מצפה מאיתנו לראות ולחוות את אחדות כל החיים. אנחנו באופן בסיסי מהות אחת אוניברסאלית, אולם מחמת פעילותנו הנבערת לאורת דורות רבים איבדנו את תחושת האחווה, התפצלנו להמוני אינדיבידואלים עוינים שכל אחד חפץ בטובתו האישית על חשבון האחר. בני האדם מקימים משפחות ושבטים שבהם הם חשים "אנחנו" אולם אין זו אלא אשלייה, מעין פיתוח מערכת שתגונן על האינדיבידואל מפני קבוצות עוינות אחרות.

מהר באבא התנגד באופן נמרץ לכל שימוש בסמים שלא למטרות רפואיות. הוא אמר – אם הדרך לאלוהים היא באמצעות סמים – אלוהים איננו ראוי להיות אלוהים. בנוגע ליחסי אישות בין המינים – הוא המליץ לשוחרי הרוח המתקדמים להשאר רווקים, אם זה מתאים לאופיים, או להינשא ולהיות נאמנים זה לזו בשאיפה לחיים הרמוניים כשכל צד לומד לוותר ולמצוא את הדרך המשותפת. כשנשאל אודות יחסים חד-מיניים, הוא אמר שמאחר וכל אינדיבידואל אמור לשוב ולהיוולד פעם בגוף זכר ופעם בגוף נקבה, הרי שאם אינדיבידואל ייוולד עשר פעמים רצופות בגוף אשה, הרי שכאשר ייוולד בגוף גבר, הנטייה לאהוב גוף גברי תתגבר. הוא לא התייחס לכך כפגם או סטייה. למעשה איננו זכר או נקבה, וזאת תופעה זמנית שהבריאה החומרית מחייבת מכל מיני סיבות עד שנשיג את השלימות. למרות שהיה קפדן ומשמעתן נוקשה ביותר, הוא תמיד סלח לנכשלים ומעולם לא סגר את הדלת בפני מישהו.

מהר באבא נדרש רבות אודות התופעה של המלחמה. כעיקרון, זה פרי היצירה של נפש האדם שאיבדה את דרכה, שקעה באגואיזם ואנוכיות, איבדה את הדרך אל השיבה אל האחדות הראשונית, ולמעשה הפכה לחיה מדברת. הוא הינחה כי אם נקרא אדם אל הצבא, עליו להתייצב ולמלא את חובותיו למולדת. חובה להגן על המולדת אם אויב תוקף אותה. אם הורגים או נהרגים, הרי שיש לעשות זאת ללא שנאה. אדם המסוגל לדבוק בכך, סביר שרוב משקעיו הקרמאתיים יימחקו, כך שהוא ישוב וייולד למעגל חיים חיובי שיוליך אותו אל המטרה. חלק מאותם שאיבדו את חייהם למען המולדת או להצלת אנשים אחרים, לא יצטרכו לשוב ולהיוולד עוד.

כך שהדברים האלו אמורים לנחם אותנו שגם כשאנו הולכים בגיא-צלמוות, אל לנו לחשוש מרע – אנחנו נזכה בניצחון, בסופו של דבר.

בנוגע לתופעת "המוות" – זה בסוגריים כיוון שהדבר הזה איננו קיים כלל. הוא אמר פעם לתלמידיו שהמוות עבור הנשמה דומה להפרשות הגופניות אחרי אכילה. כפי שאנו חשים בהרווחה אחרי שאנו מפרישים את הפסולת הגופנית, כך הנשמה חשה בהקלה אחרי שמופרש ממנה הגוף.

מהר באבא מדבר אודות "המעגלים הרוחיים" – קבוצות של שנים עשר אנשים מתקדמים הפועלים בהשגחת מאסטר רוחי. זה מופיע בספריו "דברי אלוהים חיים" (God Speaks) שתרגמה מיכל נמו סיון, ו"אוצר חכמת האדם" (The Discourses of Meher Baba) שתרגמתי לעברית.

כפי שאני מבין זאת, המין האנושי במצב "גן העדן" התנהל בהרמוניה מאוזנת, בדומה לתזמורת הפועלת יחדיו תחת ידי המנצח. כפי שחוויתי בשנים שאני משתתף בתזמורות כלי נשיפה, זה המצב היחידי כמעט היום שקבוצת בני אדם זרים לחלוטין, דעתנים ולא קלים, שמים את עצמם לגמרי, נשמעים להוראות המנצח, או המנצחת, מקשיבים זה לזה, פועלים כגוף מאוחד ללא וויכוחים. כל נגן לומד היטב את כלי הנגינה שלו, אולם כדי לנגן את הסימפוניה, כל הנגנים חייבים לפעול בשיתוף פעולה מושלם. זאת הדוגמא האנושית הקרובה ביותר, לדעתי, למעגל רוחי. במעגל הרוחי המשתתפים עוברים התאמנות אינטנסיבית בניהול "כלי הנגינה" האישי, שזה המערכות הגופניות, הנפשיות והרוחניות. וכאשר כל המשתתפים פועלים תחת ניצוחו של מאסטר מתקדם, הרי שאז ניתן להפיק את האנרגיות הרוחיות הנחוצות לכיוון ואיזון המין האנושי.

כתבתי על כך בהמשך מאמר "על משה וסודות המוזיקה", וכמו כן אני כותב כבר כמה זמן מעין פרשנות על ספרי התורה שבהם אני מסביר את המצב הנכון של המין האנושי ואת נפילתו אל המצב העגום בו אנו נמצאים כיום:

על סיפורי התורה – Etzion Becker

על מהטמה גנדהי:

בשנות העשרים של תחילת המאה העשרים חזה מהר באבא שבנסיעתו הראשונה אל המערב, שהתרחשה לבסוף בשנת 1931, גנדהי יהיה גם הוא באניה, וכך היה. הם נפגשו ונוצר ביניהם קשר עמוק, שנמשך עד למותו של גנדהי. גנדהי, בשלב מסויים היה מעוניין להצטרף כתלמיד של באבא, אולם באבא התנה זאת שגנדהי יחדל מפעילותו הפוליטית, ותשובתו של גנדהי הייתה שאחרי שישלים את משימתו לשיחרור הודו מעול השלטון הבריטי, הוא יצטרף אליו, וכמובן שזה לא יצא לפועל. אמסור כאן, באנגלית את תוכן ההתרחשויות בעקבות רציחתו של גנדהי:

However, after Mahatma Gandhi's death, people began speaking of him as an "Avatar." Aurobindo Ghose also paid warm tribute to the fallen leader. In response to all this talk about Gandhi, on 14 February Baba issued the following statement, asking each of the mandali to write down their comments.

Those who are confused, used or diffused are refused!

And with such people, Baba is not amused!

Everything is happening according to the Divine Plan, and now it is going to be a test for God, the world, me and you.

Aurobindo is a political Hindu yogi of the sixth plane. He is a real advanced saint and a good soul, but not having realized God, he still thinks of politics and Mother India. He called Ramakrishna Paramhansa and Ram Tirtha "Avatars," and it would not have been surprising if he had called his political saintly friend [Gandhi] names or paid him tributes as suited him — from "Avatar" downwards to "political opportunist."

As for Gandhi, he was surely one of the greatest men of the world, and a saint because of his sufferings, sacrifices and love for the nation and love for God. But to call Gandhi an Avatar is emotional trash and sentimental nonsense! One who always waited for the "inner voice" to guide him cannot be an Avatar, because the Avatar is "Voice" itself. One confessing of his Himalayan blunders and of being occasionally in darkness, weak and imperfect cannot be the Avatar. The Avatar is all-knowledge, all-power, all-bliss, all-perfection!

The truth of the situation is that Gandhi never claimed Avatarship for himself, nor even sainthood; and this enhances his greatness all the more.

מתוך הביוגרפיה ש מהר באבא באינטרנט – לורד מהר (Lord Meher)

 

 

ראמנה מהארשי

(מוויקיפדיה)

הוא נולד בשם ונקאטאראמאן אייר (Venkataraman Iyer) בטירוצ'לי (אנ') שבמדינת טאמיל נאדו בדרום הודו. בהיותו בן 16 איבד את תחושת העצמי האישית שלו, התעוררות שלימים הוכרה על ידו כהארה, והובילה אותו כשישה שבועות לאחר מכן לעזוב את ביתו ולצאת למסע אל ההר הקדוש ארונצ'לה (.

שנותיו הראשונות הועברו בבדידות מוחלטת, אך השקט שלו והחזות שדבקה בו כקדוש מתבודד משכו במהרה חסידים רבים. בשנים מאוחרות יותר הוא השיב לשאלות של חסידים אשר באו לפניו, אך תמיד עמד על כך שהשתיקה הייתה ההוראה הטהורה ביותר. בשנים מאוחרות יותר, קהילה החלה גדלה סביבו, וראמנה מהארשי היה זמין עשרים וארבע שעות ביממה למבקרים אשר באו לשמוע את מוצא פיו. למרות שנערץ על ידי אלפים, מעולם לא הרשה לאף אחד לטפל בו טיפול מיוחד, ומעולם לא הסכים לקבל מתנות פרטיות. הוא נתן לכל יחס שווה. מאז שנות ה-30 של המאה ה-20 תורתו צברה פופולריות גם במערב. ונקאטאראמאן קיבל את השם בהגוואן שרי ראמנה מהארשי (Bhagavan Sri Ramana Maharshi) על ידי אחד מחסידיו הראשונים, גאנאפאטי מוני (Ganapati Muni). לימים הפך כינוי זה לשמו הידוע בעולם.

בתגובה לשאלות על שחרור עצמי ועל הטקסטים הקלאסיים על יוגה וודאנטה, ראמנה מהארשי המליץ על חקירה עצמית (אנ') כדרך העיקרית להתעוררות או הארה, שחרור העצמי והשגת מוקשה. הוא גם המליץ על בהַקטי ונתן את אישורו למגוון רחב של דרכים ותרגולים רוחניים.

המסע לטירובאנאמאלי

בשנת 1896 ונקאטאראמאן החליט לעזוב את ביתו ולצאת לעבר ארונצ'לה. בידיעה שהמשפחה שלו לא תאפשר זאת, ונקאטאראמאן חמק מביתו וסיפר לאחיו שהוא צריך להשתתף בשיעור מיוחד בבית הספר. למזלו, אחיו ביקש ממנו לקחת חמישה רופי ולשלם את דמי המכללה שלו בדרכו לבית הספר. ונקאטאראמאן חישב את העלות של מסעו, לקח שלושה רופי והשאיר את שני הנותרים עם פתק בו נכתב שהוא יוצא למסע, שאין להתאבל על עזיבתו וכי דמי המכללה לא שולמו. בבוקרו של ה-1 בספטמבר 1896, ונקאטאראמאן עלה על הרכבת ונסע לטירובאנאמאלי, שם נשאר לשארית ימיו.

הוראתו של ראמנה מהארשי  :ראמנה מהארשי נתן אופאדשה upadesa), הוראה או הדרכה הניתנת לתלמיד על ידי הגורו שלו) והצביע על ה"עצמי" האמיתי של התלמידים בניסיון להראות להם את המהות של עצמי אמיתי זה. בשלב מוקדם, הוא משך תלמידים רבים שישבו בחברתו ושאלו אותו שאלות. חלקם הקליטו את התשובות שלו לשאלות הספציפיות שלהם, או שמרו את גליונות הנייר שעליהם רשם כדי להשיב ופרסמו אותם מאוחר יותר. אחדים הקליטו את השיחות שהתקיימו בין ראמנה מהארשי ותלמידים רבים אחרים, וכמות גדולה מהקלטות אלה פורסמו. אף על פי שההוראה של ראמנה מהארשי בדרך כלל עולה בקנה אחד עם הינדואיזם, האופנישדות ואדוואיטה ודאנטה (

 

 

פרמהנסה יוגאננדה.

בזמנו רונן שלח לי כאות תודה את ספרו של פרמהנסה יוגאננדה. "אוטוביוגרפיה של יוגי". כעת אתפנה ואקרא את הספר. דברים עליו מוויקיפדיה:

פרמהנסה יוגאננדה (באנגלית: Paramahansa Yogananda, נולד מוקונדה לאל גוש; 5 בינואר 1893 – 7 במרץ 1952) היה נזיר הודי, יוגי וגורו שהציג למיליונים את תורת המדיטציה וקרייה יוגה באמצעות ארגון "אגודת ההגשמה העצמית" שלו (SRF) / אגודת יוגודה סאטסאנגה (YSS) מהודו, וחי את 32 שנותיו האחרונות באמריקה. כתלמידו הראשי של גורו היוגה הבנגלי סוואמי שרי יוקטשוור ג'ירי, הוא נשלח על ידי שושלתו להפיץ את תורת היוגה למערב, להוכיח את האחדות בין הדתות המזרחיות והמערביות ולהוטיף איזון בין צמיחה והתפתחות חומרית מערבית לרוחניות הודית. השפעתו ארוכת השנים בתנועת היוגה האמריקאית, ובמיוחד בתרבות היוגה של לוס אנג'לס, הביאה אותו למוכר, על ידי מומחים ליוגה, כאל "אבי היוגה במערב".

יוגאננדה היה המורה ההודי הראשון שהתיישב באמריקה, וההודי הבולט הראשון שהתארח בבית הלבן (על ידי הנשיא קלווין קולידג' בשנת 1927); ההוקרה המוקדמת שלו הובילה לכך שהוא זכה לכינוי "גורו הסופרסטאר הראשון של המאה העשרים", על ידי לוס אנג'לס טיימס. כשהגיע לבוסטון בשנת 1920, הוא יצא למסע הופעות לפני שהתיישב בלוס אנג'לס בשנת 1925. במשך שני העשורים וחצי הבאים הוא זכה לתהילה מקומית, כמו גם הרחיב את השפעתו ברחבי העולם: הוא הקים מסדר נזירי והכשיר תלמידים, יצא לסיורי הוראה, קנה נכסים לארגונו באזורים שונים בקליפורניה, וחנך אלפים לקריאה יוגה. עד שנת 1952 היו ל-SRF למעלה ממאה מרכזים הן בהודו והן בארצות הברית; כיום, יש להם קבוצות כמעט בכל עיר אמריקאית גדולה. עקרונות ה"חיים הפשוטים והחשיבה הגבוהה" שלו משכו אנשים מכל הרקע בקרב חסידיו.

יוגאננדה פרסם את ספרו, "אוטוביוגרפיה של יוגי", בשנת 1946 שזכה להצלחה אצל המבקרים ובאופן מסחרי; מאז הוצאתו הראשונה הוא מכר למעלה מארבעה מיליון עותקים, ונכלל ברשימת הוצאת הרפר סן פרנסיסקו כאחד מ"100 ספרי הרוח הטובים ביותר של המאה העשרים". מנכ"ל אפל לשעבר, סטיב ג'ובס, הזמין 500 עותקים מהספר לאנדרטה לזכרו, כדי שכל אורח יוכל לקבל עותק. הספר נדפס בקביעות והוא מכונה "הספר ששינה את חייהם של מיליונים". סרט תיעודי משנת 2014, Awake: The Life of Yogananda, זכה במספר פרסים בפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם. דמותו, שנותרה מובילה ברוחניות המערבית עד ימינו, גרמה לסופרים כמו פיליפ גולדברג להתייחס אליו כאל "הידוע והאהוב מכל המורים הרוחניים ההודים שהגיעו למערב … באמצעות כוחו של אופיו והעברתו המיומנת של חוכמה נצחית, הוא הראה את הדרך למיליונים להתעלות מעל מחסומים לשחרור הנפש."

פרמהנסה יוגאננדה

"קריה יוגה מעניקה את החוויה האמיתית של דת" (פרמהנסה יוגאננדה)
פרמהנסה יוגננדה, נולד ב-1893 בגוראקפור בהודו. הוריו של יוגאננדה היו תלמידיו של להירי מהאסיה, מחייה הקריה יוגה. כאשר יוגאננדה היה תינוק, בירך אותו להירי מהאסיה ואמר לאמו כי בנה יגדל להיות יוגי אשר ינחה נשמות רבות לממלכה האלוהית. יוגאננדה גדל להיות מחפש רוחני עיקש ולאחר חיפושים רבים מצא את מורו שרי יוקטשוור אשר חנך אותו למדע הקריה יוגה. שרי יוקטשוור, היה הראשון לבשר ליוגאננדה כי הוא זה שנבחר על ידי באבאג'י לשרת את המערב וללמד את מדע הקריה יוגה.
" בעוד כמה שנים אשלח אליך תלמיד שאותו תוכל לאמן בהפצת היוגה במערב. תנודותיהן של נשמות רבות המחפשות רוחניות באות אליי משם כמו שיטפון. אני חש בקדושים בכוח – באמריקה ובאירופה הממתינים להתעורר". (באבאג'י לשרי יוקטשוור, אוטוביוגרפיה של יוגי,  הוצאת אבן חושן 2006, עמוד 378)

באחד הבקרים לפני נסיעתו לאמריקה התגלה באבאג'י לפני יוגאננדה בזמן ששהה בבית הספר לנערים בראנצ'י. באותו בוקר החל יוגאננדה להתפלל מוקדם בתקווה שיקבל הסכמה אלוהית לקראת נסיעתו לאמריקה. לאחר תפילות רבות נשמעה נקישה בדלת ומולו הופיעה דמות איש צעיר בלבוש מינימאלי: "זה חייב להיות באבאג'י! חשבתי המום….. הוא השיב למחשבתי. "כן, אני באבאג'י… אבינו השמימי שמע את תפילתך. הוא מצווה עלי לומר לך: עשה כמצוות הגורו שלך וסע לאמריקה. אל תירא: אתה תהיה מוגן." (יוגאננדה, 'אוטוביוגרפיה של יוגי', הוצאת אבן חושן, 2006, עמוד 389).

באוגוסט 1920 עזב יוגאננדה את הודו על מנת למלא את המשימה אותה קיבל מבאבאג'י. הוא נאם את נאומו הראשון בקונגרס הדתות בבוסטון, אשר השאיר חותם רב על מאזיניו, והוזמן לאחר מכן להרצות וללמד ברחבי אמריקה. בזמן שהותו באמריקה הוא נשא הרצאות רבות, הרצה בפני אלפים בכל רחבי הארץ ולימד יוגה. במשך 30 השנה בהם שהה באמריקה, חנך יותר מ-100,000 גברים ונשים בטכניקות הקריה יוגה. בין תלמידיו היו אנשי עסקים, מדע ואומנות. בשנת 1920 ייסד בלוס אנג'לס, את המרכז להגשמה עצמית ,SRF-Self-Realization Fellowship, ארגון חובק עולם, אשר בין מטרותיו הפצתה של הקריה יוגה כדי להשיג חוויה ישירה של האלוהים; שחרור האדם משלושה תחומים עיקריים הגורמים לו לסבל: מחלות פיזיות, חוסר הרמוניה מנטאלית ובורות רוחנית; שירות המין האנושי כיחידה עצמית אחת; התגברות על הרשע בעזרת הטוב, על העצב בעזרת האושר, על האכזריות בעזרת טוב לב ועל הבורות בעזרת הידע.

 

פרמהנסה יוגאננדה העביר לתלמידיו שלוש טכניקות מדיטציה כהכנה לתרגול העתיק של הקריה יוגה:
1  סדרת תרגילים להטענות באנרגיה – סדרה של תרגילים פסיכו–פיזיים שפותחו על ידי יוגאננדה ב- 1916 במטרה להכין את הגוף למדיטציה. התרגילים מטעינים את הגוף באנרגיה, מחזקים ומטהרים את כל חלקי הגוף.
2  טכניקת הונג–סאו לפיתוח הריכוז –  מסייעים לאדם לפתח את כוח הריכוז הרדום בו. על ידי התרגילים ניתן להסיר מחשבות או אנרגיה אשר מסיחים את האדם, כך שהאדם יוכל להתרכז בכל מטרה או פתרון בעיה.
3 טכניקת מדיטציית אום – טכניקת מדיטציה אשר מרחיבה את המודעות מעבר למגבלותיו של הגוף הפיסי וההכרה במטרה לגלות לאדם את הפוטנציאל האינסופי הקיים בו.

 

לאחר תרגול עקבי של שלושת אלה, מועברים למתרגלים תרגילי הקריה יוגה (על פי אירגון – SRF-Self-Realization Fellowship,  אותו הקים יוגאננדה בשנת 1920). התרגילים הם למעשה טכניקות מתקדמות של פראנאימה (שליטה בכוח החיים) ומטרתם להחיות ולחזק את אנרגיית החיים הזורמת לאורך עמוד השדרה ובמוח. היוגים גילו כי על ידי העלאה והורדה מתמדת של אנרגיית החיים לאורך עמוד השדרה ניתן להאיץ את ההתפתחות הרוחנית של הפרט. תרגול נכון של קריה יוגה מאפשר להאט את פעילות הלב, ריאות ומערכת העצבים ועל ידי כך ליצור שקט ויציבות של הגוף וההכרה. היציבות הפנימית יוצרת צלילות ומאפשרת חוויה פנימית של שקט עם הנשמה האישית ועם אלוהים.
ב- 7 במרץ 1952, לאחר 30 שנה של שירות במערב, עזב פרמהנסה יוגנאננדה את גופו כשהוא נכנס למהא-סאמדהי. הוא השלים את המשימה אשר ניתנה לו על ידי באבאג'י ומילא את תפקידו כחוליה בשרשרת אשר מטרתה להחזיר ידע עתיק זה לאנושות. יוגאננדה הותיר אחריו מרכזים רבים אשר ממשיכים ללמד ולהעביר את משנתו וכתבים רבים ביניהם ספרו הנודע "אוטוביוגרפיה של יוגי".
"גופי ימות, אך עבודתי תמשיך. רוחי ימשיך להיות. גם כשאלקח, אמשיך לעבוד איתכם למען הגאולה והשחרור של העולם עם המסר של אלוהים".

 

קרייה יוגה

מאת: סיגל זעירא

https://www.briguyoga.co.il/onearticle.asp?catalogid=604

 

"הגשמה עצמית היא הידיעה בגוף, בהכרה ובנשמה שאנו אחד עם האל הנוכח בכל…"  פרמהנסה יוגאננדה)

קְרִיָה יוגה היא תורה עתיקת יומין, אשר מטרתה לזרז את התפתחותו הרוחנית של המתרגל על ידי סדרות של תרגילים דרכם ניתן להטעין את הגוף באנרגיית חיים. קריה יוגה היא שיטת תרגול אשר עוסקת בשליטה בכוח החיים והזרמתו כלפי פנים. זהו מצב תודעה שונה מהמצב הרגיל בו ההכרה וכוח החיים נמשכים כלפי חוץ, בעקבות חושינו. תרגול קריה מסייע למתרגל לשלוט בנשימה ולנתב את כוח החיים לכיוון עמוד השדרה והמוח אשר נתפסים בפי היוגים כ"עץ החיים".

 

על פי ה"קריה יוגה", הנשימה היא זאת שכובלת את הנשמה אל הגוף הפיסי, שליטה בנשימה משמעה שחרור הנשמה מהגוף הפיזי והרחבת התודעה. שורש המילה קריה בסנסקריט הוא "קרי" – אשר משמעו לעשות, לפעול או להגיב. על ידי פעולה ועשייה מכוונת יכול האדם להשתחרר מהקרמה (חוק הפעולה והתוצאה) אותה הוא צבר במהלך חייו הנוכחיים והקודמים ובכך לקצר את משך ההתפתחות הרוחנית שלו. "קריה יוגה היא לפיכך איחוד (יוגה) עם האינסוף דרך פעולה (קריה) או טקס מסוים". (יוגנאננדה, 'אוטוביוגרפיה של יוגי', הוצאת אבן חושן, 2006, עמוד 270).

הקריה יוגה נזכרת לראשונה בבהגאוואד–גיטה (3000 לפנה"ס, מכתבי הקודש ההינדים החשובים ביותר) על ידי קרישנה (התגלמות האל), שם היא מוסברת כשיטה להגשמה עצמית דרכה יכול היוגי לשלוט ולהשקיט את פעולת הלב והריאות, ולשלוט בכוח החיים הזורם לאורך עמוד השדרה. החכם הקדום פטאנג'לי מזכיר את הקריה יוגה פעמיים בכתביו. בהתייחסותו הראשונה הוא כותב: "הקריה–יוגה מורכבת ממשמעת גופנית, שליטה מנטאלית, ומדיטציה על אום" (סוטרות היוגה, 1:2, אוטוביוגרפיה של יוגי, הוצאת אבן חושן, 2006, עמוד 272). בהתייחסותו השנייה בכתביו לקריה יוגה, מתאר פאטנג'לי את הקריה יוגה כשליטה בכוח החיים על ידי פראנאימה ושחרור כוח החיים למען מטרות גבוהות יותר.

הקריה יוגה כמדע להגשמה עצמית עברה בין הרישים ובשלב מסוים הפכה ל"בלתי נגישה בשל חשאיותם של הכוהנים הגדולים ואדישותם של בני האדם" (יוגאננדה, 'אוטוביוגרפיה של יוגי', עמוד 272 )במאה התשע-עשרה שבה והתגלתה הקריה יוגה מחדש על ידי המהאווטאר באבאג'י (אב מכובד). באבאג'י הוא גורו בן אלמוות, מורם של נביאים רבים, מטרתו להשפיע על האנושות לזנוח את השנאה ואת הכיתתיות הדתית.

על פי המסורת, בחר באבאג'י בלהירי מהאסיה להיות זה שיחנוך וילמד את הקריה יוגה ובכך יחזירה לאנושות. להירי מהאסיה (1855-1895) תלמידו של באבאג'י נחשב למחיה אומנות הקריה יוגה. להירי מהאסיה לימד והעביר את מדע הקריה יוגה לצד מילוי חובותיו כבעל משפחה. הוא ביאר את כתבי הקודש וביקש לסייע לשלב את התרגול הרוחני בתוך חיי העשייה והמשפחה. הוא חנך לקריה יוגה אנשים מכל הדתות, ועשה מאמצים לביטול הקנאות הכיתתית. בכך העניק תקווה ונחמה לאלו אשר היו מנודים ומקופחים בחברה. בין תלמידיו הרבים של להירי מהאסיה היה שרי יוקטישוור. שרי יוקטישוור חנך את תלמידו פרמהנסה יוגננדה להיות מפיץ היוגה במערב, ובכך להמשיך את התעוררותה של הקריה יוגה.

פרמהנסה יוגאננדה (1893-1952)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

על ישוע

רונן אהב את ישוע והתעמק בכתביו.

ישוע, או "הרבי מנצרת" כפי שאני מכנה אותו, הינו אחת הדמויות הטראגיות והשנויות במחלוקות בהיסטוריה היהודית והאנושית בכללה. המקורות ההיסטוריים אודותיו קלושים, ולמעשה זוהי דמות אגדית. סיפורי הבשורה שנכתבו עשרות שנים לאחר האירוע שבו נצלב בירושלים, אינם מהווים מסמך מספק מהבחינה ההיסטורית. אולם זה כל מה שיש בידינו. מי שמאשר את נכונות האישיות הזאת ושליחותה, הם הקוראן, שבו הוא נזכר כנביא, המאסטרים הסופיים שחלקם מעריץ אותו. רודולף שטיינר שהיה רואה רוחי אמר שזה היה אירוע מכונן מבחינת האנושות, ואם זה לא היה מתרחש, המין האנושי היה נמחה מפני האדמה. כדי להבין זאת עלינו לחזור אחורה לסיפור על "גירוש האדם מגן עדן". אני נגעתי בזאת באריכות במאמרי על התורה. למעשה אנו גרשנו את "אלוהים" מהספירה הארצית, כיוון שחשבנו שאנו נכונן בריאה מוצלחת יותר. הבריאה "האלוהית" כוללת פגמים ובעיות, ששכל האדם לא מסוגל להבין, ובוודאי שלא לפתור או לשקם.

גם מהר באבא מוריו ודמויות רבות אחרות במהלך המאה התשע והמאה העשרים מאשרים את אמיתותו של ישוע.

כל המאסטרים המזרחיים והמערביים שנחשפתי אליהם מאשרים את דמותו של ישוע כאחת הדמויות החשובות בתולדות האנושות.

הספירה בה אנו חיים אינה אלא בית הספר של הקוסמוס, בו הנשמות האינדיבידואליות מתנסות, חוות ולומדות, בתהליך של הפקת לקחים, שלעתים הוא מכאיב. חשבנו להיפטר מהכאבים הבלתי נמנעים של תהליכי הבריאה. אבל מה שקרה, שאותם כאבים וסבל, היו לא יותר מאשר אחוז אחד מהסבל האנושי כיום. אחוז אחד הספיק כדי שהאינדיבידואל ישלים את המסע הרוחי ויחזור אל האחדות הראשות יחד עם תודעת-על, או תודעת-אלוהים.

מצב "גן העדן" הוא המצב בו האינדיבידואלים פועלים יחדיו באחדות הניגודים. הדימוי הקרוב לכך זאת התזמורת, בה האינדיבידואלים חייבים לשתף פעולה, להקשיב זה לזה בלי ויכוחים, ולציית למנצח או המנצחת באופן מדוייק.

"בתזמורת האלוהית", המשתתפים צריכים לעבור אימונים נפשיים ורוחניים כדי שישכילו ל"נגן" את מנגינת החיים וישתפו פעולה ברוח של אחווה ורעות. המנצח הוא אדם שעבר התאמנות רוחית אינטנסיבית לאורך תקופות ארוכות, ויש לו ידע קוסמי שאין לאדם הרגיל.

אנו למעשה גרשנו את המנצחים האלו מספירת הקיום, ובכך הפכנו את העולם הזה לגיהינום.

כעת פועלים בקוסמוס חוקי הקארמה – הסיבה והמסובב, שכולנו כפופים להם. מאחר ובני האדם נטשו את שליחותם הקוסמית, שזה ללמוד את רזי הבריאה, להדריך את כל אינספור האלמנטים, שהם למעשה יישויות המתחילות את מהלכי האבולוציה התודעתית, ללא יד מכוונת הבריאה הלכה ושקעה ברוע ורשעות, חמדנות ואגואיזם, עד שהתחלנו להשמיד זה את זה. אנו שקועים עמוקות בנבדלות ושנאה, וכיום המצב הינו כמעט ללא תקנה.

לפיכך מדי פעם מתגשם עלי אדמות אדם בעל תודעת על שיש לו את היכולת והסמכות לרכך את תוצאות רשעות בני האדם ולמנוע את הכחדת הבריאה. כך פעל אברהם בזמנו, כדי לבטל את קביעת הבורא, כפי שהיא מופיעה בספר בראשית, פרק ו, פסוק ה' ואילך. "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו".

זאת אימרה קשה ורבת עצמה, המבשרת את חורבן המין האנושי. אולם ללא המין האנושי אין הצדקה לבריאה. המינראלים, הצמחים ובעלי החיים זקוקים ליד המכוונת של בני האדם כדי שגם הם יתקדמו במהלכים האבולוציוניים. מה שכנראה מתרחש, זה שללא הרף יישויות אינדיבידואליות נכנסות לבריאה, ומאחר והנתיב אל השיבה לאחדות הראשונית, יחד עם תודעת על פקוק, הרי שנוצר מתח ההולך ומתעצם, ובסופו של דבר הבריאה עלולה להתנפץ. הרי זה דומה לאדם שסובל מעצירות ואיננו יכול להפריש את הפסולת מגופו. אם לא יבוא הרופא לשחרר את החסימה, האדם יתפוצץ וימות.

כנראה שזה מה שעשו אברהם, ישוע ואחרים – לשחרר את הסתימה הזאת, לאמן קבוצה מצומצמת של בני אדם ללמוד את אמנות שיתוף הפעולה, את אחדות הניגודים, לשוב אל תודעת גן-עדן, ולהתחיל לשקם את המין האנושי.

כל המהלכים הללו לא צלחו עד היום, ורק קומץ של אינבידואלים עדיין מתאמץ וכמה לשוב אל התודעה העילאית הזאת. בהעדר הדרכה רוחנית למין האנושי, הוא ימשיך לשקוע בבערות הנובעת מאגואיזם ותועלתנות אישית. השנאה והקוטביות בן בני האדם הולכים ומתגברים ללא מעצור.

בזמנו כתבתי מאמר החוקר את ישוע, הנסמך בין היתר על מחקרו של השופט העליון חיים כהן, שהתבקש על ידי ממשלת ישראל, מייד עם קום המדינה, לברר מה קרה שם, כיוון שהסיפור הזה מעיק קשות על עם ישראל לכל אורך הדורות.

המאמר הבא התפרסם במקומון "זמן מבשרת", ששם יש לי טור כבר כמה שנים:

 

על הרב מנצרת

(עציון בקר)

לכל אורך הדורות – גם היום – נערכים במזרח אירופה טקסים לציון צליבתו של ישו בידי היהודים. הטקסים האלו, נועדו בעיקר להפחת שנאה ולהעמקת השליטה של הדת הנוצרית בהמונים. שנאה ופחד אלו מוטיבים חזקים לשליטה.

אני מודה שכבן לעם היהודי הייתה לי בעייה להתבונן בעניין הנצרות "ואותו איש". יש לנו דם רע ושחור בנושא הזה. אולם החלטתי להתעלם מהרגש ולבדוק באופן רציונאלי. לא ראיתי שום דבר מזעיק בכתובים של הברית החדשה. למעשה, אין שם כלום. מילים וסיפורים. למה אנחנו נבהלים ממילים וסיפורים? למה הורגים אנשים שאומרים על עצמם שהם "בני אלוהים"? מה כבר יכול להיות? יצעקו כולם שהם בני אלוהים או אלוהים, אולי אז נפסיק לעשוק ולהרוג זה את זה.

המחקר הרציני והמאלף ביותר שקראתי בנושא, היה ספרו של השופט העליון חיים כהן "משפטו ומותו של ישו הנוצרי". המחקר הזה נערך לבקשת גורמים נוצריים עם הקמת המדינה, כדי לנסות ולברר מה באמת קרה שם. ממה שהוא מצא, זה קודם כל שלא ידוע אם האיש הזה בכלל היה קיים – אין שום עדות מהימנה על כך. דבר שני, היה צו הקיסר הרומאי המחייב להוציא להורג כל אדם שקורא לעצמו בן אלוהים. והיהודים נהגו תמיד לכנות את עצמם "בנים אנו לאלוהינו שבשמים", כך שלא היה דבר חריג בהתבטאות הרב מנצרת, אם בכלל היה.

כנער אני זוכר היטב את הסיוטים שהיו לי – מדומים או אמיתיים – כמישהו שנשבה במרתפי העינויים של הכנסייה הקתולית.

אני "זוכר" – לכאורה – את הנזירים עם עיני האש המטורפות העמלים במלאכת "שכנוע הכופרים" שחטאו בכפירה. מספיק שאדם טען שכדור הארץ סובב סביב השמש, או שטען שהוא מעדיף את התורה המקורית של משה כדי שיענו אותו בעינויים המחרידים ביותר שמוחות האדם המעוותים יכלו להמציא, והכל בשם אלוהים האהוב והרחמן.

 

בשנת 1982 טיילנו ברומא, איטליה, והגענו לקריית הוותיקן. הסתובבנו כמה זמן בקתדרלה, ואחרי כמה זמן, אולי עשרים, שלושים דקות, התחלתי לחוש ברע עד שחשבתי להתעלף. ברחתי משם החוצה, רצתי למזרקה הקרובה וטבלתי את עצמי בתוכה, ותחושת הזוועה הזאת חלפה.

אני אמשיך כאן לצטט מספרו של השופט העליון חיים הרמן כהן, שהיה אחד המוחות החריפים והמפולפלים בארץ. הוא הקדיש שנים רבות למחקר הנושא הזה. במאה העשרים נכתבו כששים אלף! ספרים בנושא הזה.

"… אילולא האיסור החמור על לימוד הברית החדשה וספרי הנוצרים יכול להיות שהיה אפשר, עוד לפני מאות שנים, להוכיח מתוך כתבי הקודש שלהם עצמם שלא היתה ליהודים יד ברצח האל שלהם. … אינך יכול לדעת מה להשיבה להם, אם אינך בקי בדוקומנטציה שעליה הם סומכים;   …  מבחינה זו איסור קריאת הברית החדשה הסב לנו נזק עצום: במשך מאות שנים עמדנו מול האשמות הנוצרים מבלי לדעת מה להשיב.

… משבשלה במוחי תיאוריה זו, שהכוהן הגדול כינס את הסנהדרין כולה בליל ערב פסח לא כדי לשפוט סתם פושע, אלא כדי לנסות ולהציל מן המשפט הרומי נפש אדם מישראל – רב ומורה האהוב על העם – ריכזתי את כל כוחי בחיפוש אחרי סימוכין במקורות היהודיים, הרומיים והנוצריים, עד אשר השלמתי בניין הנראה בעיני יציב ומוצק דיו לעמוד בכל ארגומנטציה סבירה ועניינית.

… בשבילי עצמי היתה ההתעסקות במשפט ישו משום חוויה כבירה. לא זו בלבד שלמדתי להעריך ולכבד את תורת המוסר המיוחסת לישו, אלא נוכחתי לדעת שתורה זו היתה מסוגלת, ואף ראויה, להיכלל ולהיטמע בתורות שבעל-פה שלנו.  ….

…. יוצא שאין בנמצא כל מקור תלמודי המעיד על משפטו של ישו הנוצרי.

…. העולה מן המקובץ שהיהודים – הם או ראשי כוהניהם או זקניהם – לא מילאו תפקיד כלשהו, מכריע או אחר, בהליכים שהתנהלו לפני הנציב הרומי.

…. על כן קיסרי רומי היו .. "אלוהים" בעצמם, וכפירה באלוהותם כמוה ככפירה באלים.

… מרוב שנאה לרוצחי אלוהיהם שכחו את תורת ישו עצמו, שאין גם הם בנים לאביהם שבשמים – המזריח שמשו לרעים לטובים גם יחד, והממטיר גשמיו לצדיקים ולרשעים גם יחד – אלא אם אוהבים את אויביהם, ואביהם בשמים גם להם לא ימחל עוונותיהם אם לא ימחלו הם לבני אדם.

הבאתי כמה ציטטות מספרו של השופט כהן, מבלי לציין את מספרי העמודים.

וכן הלאה וכן הלאה. מי שירצה להתעמק בספר המצויין הזה של השופט כהן, יכול להשיג את הספר שמצוי כעת שוב בחנויות הספרים. השופט כהן עצמו היה דמות יוצאת דופן – בן למשפחה חרדית שלמד במרכז הרב אצל הרב קוק, ולאחר מכן התרחק מההחמרות הדתיות כשהוא מקפיד על מוסריות עליונה. עילוי ומשכיל. בעיני אדם מוסרי איננו "חוזר בשאלה", אלא אדם המעוניין לצאת מהקופסה הנוקשה ולהתבונן בעולם. הוא גם היה מעוניין לשלב את המשפט העברי בדין הישראלי. מצפוניסט, איכפתניק, מעמודי התווך של המדינה הקמה ומתהווה.

שמעתם על שופט בארץ שהולך לבית הסוהר להתנצל בפני אדם על ששפט אותו למאסר? ואותו אסיר נושא את מיטתו של השופט לאחר פטירתו. (עמוס ברנס שהורשע על רצח החיילת רחל הלר, שכנראה הפילו עליו תיק)

אחרי שלמדתי להסתכל בנושא הזה – כמו בנושאים רבים אחרים – בקור רוח וללא שום רגש – מה שמעניין אותי כיום זה הלקח שאפשר ללמוד מכך, ששייך בהחלט למה שמתרחש אצלינו כיום.

קודם כל, הדבר היחידי כמעט שהתרחש נכון במהלך המאה העשרים, זה להעניק קצת מדינה לעם היהודי. והדבר השני לפשעי העמים זה כנגד זה במהלך אותה מאה, זאת הכרזת מלחמת השמד מצידם של עמי ערב והאיסלם הפנאטי מבית מדרשם של האחים המוסלמים והמופתי הירושלמי בראשם.

לא ייתכן שלא יהיו אנשים שלא ילמדו ויתעמקו בתורת משה בגירסתה המקורית. לא ניתן למעשה לתרגם את התנ"ך לשפות אחרות. לשפה העברית יש כוח רוחני מיוחד שלא מצוי כנראה, בשפות אחרות, לעניות דעתי. חובת האומות לאפשר לעם הספר ללמוד ולהגשים את הדרך שניתנה לו.

מה שברור מאותה תקופה שלפני חורבן בית שני, ששלטו בעם, שהיה למעשה די גדול ועשיר, כנופיות של נוכלים ומנוולים שכל מה שעניין אותם שלטון ותככים. כאז, כן כיום.

אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם עַד כִּי־יַעַבְרוּ הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ לֹא תַּעֲבֹר יוֹד אַחַת אוֹ־קוֹץ אֶחָד מִן־הַתּוֹרָה עַד אֲשֶׁר יְקֻיַּם הַכֹּל. (ציטוט מהברית החדשה – מהדרשה על ההר)

שאלתי פעם רב, כשאני מצטט את הפסוק הזה – למה נידו את כת הנצרנים? לא היתה לו תשובה של ממש. לבסוף אמר – אנחנו אוהבים להתקוטט. פושעים אכזריים לא מנדים. רבנים שלוקחים שוחד, גונבים, משקרים, חסרי מצפון לחלוטין, לא מנדים. מי בכלל נתן למישהו סמכות לנדות בני אדם, ובכך לחסום בפניהם את הדרך לשנות את דרכיהם? הרי מהות כל הבריאה לאפשר לבני האדם לעשות דברים טובים ורעים, הבריאה מאפשרת לבני האדם ללמוד מתוך תעייה וטעייה ותיקון טעות. ואם רואים את מהלכי החיים כאינסופיים – שמהלך חיים עלי אדמות אינו מופע חד פעמי – הרי שבהמשך, תוך כדי היוולדויות חוזרות, ניתנת לאדם האפשרות ללמוד, בכאבים, להפיק לקחים ולהשתנות. זאת דעת חכמי האומות וחכמי ישראל ששמעתי את דבריהם.

ספק אם רבי עקיבא וחבריו היו מנדים את כת הנצרנים אילו ידעו את ההשלכות האיומות של המעשה. שמעתי לפני כמה זמן שרוצים לנדות את החבדניקים על עניין המשיח. יש כאן שתי אפשרויות: או שיבוא המשיח המופלא הזה וכולנו ניוושע, או שלא, ועולם כמנהגו ינהג. הזמן יעשה את שלו. באותו זמן רחוק, התחולל מאבק דמים אכזרי בין קבוצות יהודיות רבות על השליטה בעם, על כוח כסף ושלטון, דבר שגרם באופן בלתי נמנע לחורבן.

שנאת היהודים היא אלמנט מובנה בדת הנוצרית, ובכך למעשה סותרת את תורת הרב מנצרת, שהטיף לסליחה ואי-שנאה, שזה המסד של דת משה.

מקום שבו שוכנת שנאה, שם אין אלוהים.

הלקח שצריך למצוא מכנה משותף בין בני האדם ולאפשר לאלה שעושים טעויות את המרחב להכיל, ללמוד ולתקן. מהחרמות נידויים והוצאות להורג לא תוקן דבר.

אם העזנו לעסוק בנושא הכאוב הזה, אז נוסיף כמה מילים.

הכוונה במאמר הזה לתת לקהל כמה אמצעים להשיב דברים, ואולי לשקם מה שניזוק.

מנתונים שמצאתי מכוחות עצמי בעבר, התגלו דברים יוצאי דופן: שהרב מנצרת לא מת על הצלב, אלא שאחד התלמידים שיחד, כנראה את השומרים, הורידו אותו מהצלב, ולאחר כמה חודשים הוא החלים. מצליבה לא מתים מייד, הרעיון השטני העומד מאחורי זה שהאדם יפרפר כמה ימים, כשהשמש מיבשת אותו ובעלי החיים אוכלים אותו כשהוא חי. אחרי כמה חודשים הופיע בהודו אדם בשם דומה – עיסה או מישהו המזכיר את השם ישו, שחי עד גיל 84 מת ונקבר בהרוואן שבקשמיר. חוקרים את הדבר הזה כבר מהמאה התשע עשרה, ויש לכך עדויות נסיבתיות. בקשמיר קיימים מקומות רבים בעלי שמות המצלצלים כעברית. התגלתה "הבשורה על שם יהודה", שבה נאמר שהרב מנצרת למעשה רצה להיצלב, ושתל איזה רעיון במוחו של יהודה, שנוכח האיום בצליבה, הרב יגלה בציבור את כוחותיו הנסתרים, שבעזרתם יחולל לכאורה כל מיני נסים, יבריח את הרומאים מהארץ ויכונן מחדש את מלכות ישראל. הסוף העגום ידוע. מה שלא יהיה, אין שום קשר בסיפור הזה ולהאשמת היהודים בצליבת ישו. למעשה, כל המין האנושי כשל בהגשמת מטרות המין האנושי, שזה לקדם ולהחיש את התקדמות האינדיבידואלים במעלות מדרגות התודעה, של כל הבריאה, ולא רק בני האדם. לכך פעלו אנשים מתקדמים בכל העמים ובכל הדורות, כמו אברהם ומשה, בשיקום המערכת, המשולה למצפן המכווין את מהלכי ההיסטוריה כך שכמות הסבל עלי אדמות תהיה מינימאלית. לתהליכים של פיתוח התודעה נלווים שאריות, לכאורה, כמו ההפרשות אחרי האכילה, ואת השאריות הללו יש לאיין עם חוכמה רוחנית. זה מה שעמד, כנראה מאחורי משימתו של משה ואישים אחרים במהלך ההיסטוריה. העובדה ששורר סבל עצום כל כך עלי אדמות, הוא העדות שכלל המין האנושי כשל בכך. כנראה שזאת הסיבה העיקרית לשנאה הקשה שהעם הזה סופג מכל הכיווניים. באופן תת מודע בני האדם מאשימים את עם ישראל בסבל העולמי, אולם למעשה עם ישראל ייצג את כל האומות וכל בני האדם אחראים למה שמתרחש עלי אדמות.

ברור שבאלפיים השנים האחרונות העם הזה רק הביא ברכות רבות למין האנושי, ללא שיעור ביחס למספרו.

מעניין שבורא עולם – שלי ברור כשמש שהוא קיים – אולם לא כמעין יישות חיצונית העומדת מעל ומעבר לבריאה, ברא את העולם כשהוא מצווה דיאטה טבעונית. (בראשית א' כ"ט) משום מה ההוראה הזאת  נשמטה מתרי"ג מצוות. פעם שאלתי רב על כך, הוא לא ידע מה לענות.

מעניין גם שמה שניתן לבני ישראל במסעותיהם במדבר היה מזון טבעוני בעיקרו. הראי"ה קוק אומר במקום כלשהו בכתביו שבבית המקדש השלישי יקריבו צמחים ולא בעלי חיים.

לדעתי תשעים וחמישה אחוזים מהסבל האנושי עלי אדמות נגרמים מחמת היחס הנורא של בני האדם אל עולם החי. זה חוזר אלינו כבומרנג. זה כמו חשבון בנק – אם אני גורם סבל, זה חייב לחזור אלי בעצמה גוברת.

הרב מנצרת התנגד להקרבת בעלי חיים במקדש, והטיף, כנראה, לטבעונות או צמחונות. יש להניח שזאת אחת הסיבות שהעלתה את חמת השלטונות היהודיים – תחשבו על הכסף העצום שהתגלגל שם בבית המקדש, סביב תעשיית הקרבנות, הבשר, העורות ושאר חלקי בעלי חיים שאפשר לנצל.

העם הזה עסוק מראשיתו בקטטות בלתי פוסקות ולא מסוגל למצוא מכנה משותף לכל הצבעים הרבים המרכיבים את הקשת האנושית. היו שומרונים, קראים, נצרנים, צדוקים, פרושים, ועוד מאות קבוצות שרובן אבדו או פרשו מהעם היהודי. היום אני רואה שנאה קשה מצד "חרדי הדת" מחמת קיומם של ציבורים שדרכם שונה או מקלה. מה רע שיהיו מיליארד יהודים שנוסעים בשבת לבית הכנסת? לגבי השבת זאת השביתה משנאה. שנאה היא אש שחורה ששורפת את נפשנו מבפנים.

לגבי "אלוהים" זוהי אידיאה של הרמוניה ואחדות שעלינו להגשים עלי אדמות. האחידות הזאת איננה מחייבת את כולם ללבוש את אותו מעיל, אלא לקבל את כל מה שיש, את השונה והחריג.

(מהר באבא אישר בשנות העשרים כי ישוע לא מת על הצלב, ששני תלמידים הבריחו אותו מארץ ישראל להודו. הוא פעל עד גיל 84, כשהוא מייעץ למלכים, כנראה. הוא נפטר בקשמיר, הרוואן. מהר באבא לקח פעם את תלמידיו למקום הקבורה, שהיה על צלע הר)

 

 

 

 

 

 

 

 

על ג'ורדנו ברונו

ג'ורדנו ברונו הינו אחד מגיבורי הרוח שאני מעריץ, שמסר את נפשו על מזבח האמת ושום עינוי שבעולם לא הצליח לשנות את דעתו.

לאחרונה סיימתי את קריאת ספרו "הנולאן – הזעם ההירואי", בהוצאת אקרופוליס החדשה בישראל.

(תנועה שנבעה כנראה מהתנועה התיאוסופית. אינני יודע אם רונן התעניין גם בתנועה זאת, אולם מאחר ושם לו לדעת אודות כל תנועה שפעלה בארץ, יש להניח שנחשף אליה, וייתכן שבפגישותינו הרבות נגענו בג'ורדנו ברונו, כמו ברבים אחרים שמסרו את נפשם על מזבח האמת)

אצטט קטע מהעמוד האחורי:

ג'ורדנו ברונו היה אישיות רבת ידע, קוסם של אמנות הזיכרון ובעל תובנות שחרגו מעבר לתפיסת תקופתו. מחפש נצחי, נדד בין מוקדי הידע של אירופה הרנסאנסית, תר אחר הדומים לו בלהט ובתשוקה לחוכמה. באנגליה פגש את סר פיליפ סידני, אישיות רומנטית כלילת יופי ועוז, לוחם ומשורר, אשר עם מותו במלחמה בגיל 32 נאנחה אנגליה כולה. בעקבות המפגש ביניהם והשהות באנגליה, יצר ג'ורדנו ברונו את "הזעם ההירואי", מסה על יופי, תשוקה ומטרות בלתי מושגות כמנוף לידע ולהבשלה אישית. קיומו ודעותיו של ג'ורדנו ברונו קראו תיגר על הממסד הכנסייתי, והוא נאסר והועלה על המוקד בשנת 1600.

הספר מורכז משני חלקים, שלכל אחד חמישה דיאלוגים.

בדיאלוג הרביעי בחלק השני ג'ורדנו משוחח על תשעת העיוורים:

(אצטט מההקדמה של ברונו)

בדיאלוג הרביעי מובאות ובמידה מסוימת מוסברות תשע הסיבות לאי-ההתאמה, להעדר קנה המידה והחסר של הפוטנציאל האנושי, יחסית לכל מה שהוא אלוהי. האוהב הראשון, שהוא עיוור מלידה, הוא עיוור מחמת הטבע המשפיל אותו. האוהב השני, העיוור מרעל הקינאה, עיוור בשל קוצר-הרוח והתאווה המינית שמבלבלים אותו ומטעים אותו. השלישי, עיוור מחמת הופעה פתאומית של אור עז, עיוור בשל הבוהק של האובייקט המסנוור אותו. הרביעי קיבל וטיפח במשך זמן רב את אור השמש, והוא עיוור בשל עודף התבוננות נשגבת באחדות, שמרחיקה אותו  מן ההמון. החמישי, שעיניו מלאות לעד דמעות סמיכות, עיוור בשל אי-ההתאמה שבין האמצעים, בין הפוטנציאל ובין האובייקט המשבש את פעולתו. השישי, שמרוב בכי גרם להשחתת כושר הראייה האורגנית שלו, הוא עיוור בשל העדר מזון רוחני של ממש, העדר שמחליש אותו. השביעי,שעיניו טחו לאפר בגלל להט לבו, מסמל את התשוקה הבוערת שמחלישה, מפרידה ולפעמים אף טורפת לגמרי את כושר האבחנה. השמיני, העיוור בשל פצע של חוד חץ, הוא עיוור בגלל עצם המעשה של האיחוד עם הצורה של האובייקט המנצח, משנה ומפתה את הפוטנציאל החושש, המדובר על ידי משחק העוצמה ונכנע לתנופת נוכחותה. על כן אין זה מקרי שאובייקט זה מיוצג לפעמים על ידי ברק חודר. התשיעי, משום שהוא אילם ואינו יכול הסביר את סיבת עיוורונו, הוא עיוור מן הנעלה שבסיבות. התוכנית החשאית של האל, שהעניק לאדם את הלהט ואת הרצון לחפש, כך שלעולם לא יוכל להגיע גבוה יותר מעצם הידיעה על אודות עיוורונו ובורותו, מקום שבו יידע כי מוטב לו שיחריש ולא יאמר דברים. אבל אין זה אומר כי יש לסלוח על הבורות השכיחה או להעדיף אותה, כי אין ספק כי מי שאיננו רואה את עיוורונו הוא עיוור כפליים. וישנו הבדל בין הלהוט המרוויח ובין העצל הטיפש. העצל הטיפש קבור בתרדמת של חוסר היכולת להבין ולהעריך את מצבו שלו כעיוור,ואילו הלהוט המרוויח מודע, ערני ויודע להעריך נכונה את עיוורונו-שלו. כיוון שכך, הוא במצב של חיפוש, והוא על סף ההגעה אל האור, שנמנע מן האחרים זמן רב מאוד.

 

 

המנוע הקוסמי

זוהי דיאגרמה ששירטטתי בראשית שנות השמונים, בהתאם להסבריו של מהר באבא בספרו "דברי אלוהים חיים" (God Speaks)

השרטוט הזה איננו מופיע בספר, ושרטטתי זאת על פי הבנתי את הדברים מהסבריו, וגם מהסברים של תנועות רוחיות אחרות.

הדיאגרמה מתארת את מסע "טיפת-הנשמה-האינדיבידואלית", מהרגע שהיא נפרדת, לכאורה מאוקיאנוס האינסוף האלוהי, שבה היא שרוייה במצב של העדר תודעה. היא יורדת לבריאה הגשמית ומתחילה בנדודים לאינספור, שבהם היא הולכת וצוברת אינספור התנסויות, כך שהמעגל המייצג את היקף התודעה, הולך וגדל, אבל גם הולך ומתמלא ברשמי ההתנסויות, המעכירות את התת מודע. כך האינדיבידואל הולך ומתפתח, עובר דרך ממלכות המינראלים, הצמחים ובעלי החיים, עד שמגיע לשלב האדם. בשלב האדם נוצרת האפשרות, וגם זה לאחר תקופות חיפוש ארוכות מאוד, שבו האינדיבידואל נכנס לתהליך של התאמנות רוחית שבה המשקעים שבתת המודע הולכים ונמחקים, עד שהתודעה של האדם הינה צלולה לחלוטין, ואז הוא שב ומתמזג עם האוקיאנוס האלוהי, אבל עם תודעה קוסמית.

תפקיד המין האנושי דומה לתפקיד תיבת ההילוכים במכונית. על המין האנושי להכווין ולווסת את מהלכי אינספור האינדיבידואלים הנכנסים כל העת לבריאה, כך שהתהליך יהיה מזורז ושהכאבים הנלווים לתהליך יהיו מועטים. מאחר ואנו, בני האדם, הפננו עורף למשימתנו הרוחית, הרי שכל התהליך הזה תקוע, ומדמה מעין "עצירות קוסמית", הגורמת לסבל קשה לכל מרכיבי הבריאה. המשימה המוטלת עלינו היא לשקם את המערכת האנושית כך "שהמנוע הקוסמי" ישוב ולתפקד כראוי.